סמוטריץ, פייגלין וזועבי, מדובר באנשים שונים מאוד, ויש יגידו אף קיצוניים. אני אישית לא מסכים עם רוב מרכולתם הפוליטית שיש לכל אחד מהם להציע, ויחד עם זאת אני מעריך את חדות האמונה שלהם והניסיון העקבי לממש את מפעלם הפוליטי והעקביות בדרכם.
הוידוי הלא פשוט הזה, מעיד יותר מכל על השפל ותחתית המדרגה שהפוליטיקה שלנו נמצאת היום. מעולם לא היינו בבור כזה, כפי שאנו שרויים בו היום. האכזבה ניכרת בפני כל אחד מאיתנו. אומנם לא פשוט לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו המצב הפך מקשה לבלתי נסבל ממש, אבל דבר אחד בטוח, המדרון החלקלק של החלקלקות הפוליטית, הגמישות האקרובטית, ההסתגלנות הפשרנית, חוסר הלויאליות, היעדר עמוד השדרה, הדו פרצופיות, כל אלו הפכו את המונח "פוליטיקאי", או ליתר דיוק "אל תהיה לי פוליטיקאי" לגנאי וצנינים בקרב הציבור בישראל.
אתם לא באמת יודעים את עמדתם של רוב חברי הכנסת או מפלגותיהם בשאלות הרות גורל שנוגעות לכולנו, וגם אם אתם חושבים שאתם יודעים, ממש לא מחויב המציאות שמישהו מהם באמת יפעל לקידום עמדה זו, או חמור מכך בנסיבות מסוימות אף יפעל לטירפודה.
אין לי מושג מה עמדת המפלגות הגדולות בנושאי הליבה של החברה הישראלית, לרוב מדובר באסופה של חברי כנסת עם דעות מנוגדות לחלוטין לחבריהם למפלגה, הם מודעים היטב כי אין שום טעם לנסות ולקדם את האג'נדה שלהם (במידה וישנה כזו) כי האג'נדה שלהם תלוית קואליציה, תלוית סקר או כותרת בעיתון, או גרוע מכך תלויה בסיכומים כאלו ואחרים עם בעלי הון כפי שנוכחנו לגלות לא פעם.
איך יתכן שבכל אחת משתי המפלגות הגדולות והחשובות ביותר בכנסת היום, שמייצגות שבעים וחמישה אחוז מהעם יושבים זה לצד זה אנשים שמאמינים בשוק החופשי במובן הטהור שלו, לצד אלו שמצדדים בהסתדרות והגדלת התערבות המדינה בשוק העבודה; אלו שמאמינים שלהתנחלויות תפקיד חשוב בשמירה על הארץ, לצד אלו שחושבים שהם מכשול לשלום; בספסלי אותה המפלגה ממש יושבים אנשים שחפצים להפריד בין הדת למדינה, לצד אלו שפועלים נמרצות לשם העברת יותר כח, תקציבים וסמכויות למוסדות הרבניים.
כלומר, אנחנו לא באמת יודעים למה לצפות ועבור איזו עמדה מתוך אוסף ומגוון הדעות אנחנו נותנים את קולנו, זאת גם הסיבה למה הפוליטיקאים שלנו מעדיפים לדבר במושגים כלליים, סיסמאות אמורפיות שאינן אומרות דבר ולא מחייבות אותם לדבר: "מנהיגות חזקה", "איחוד העם", "ליגה אחרת", "רק לא ביבי למיניהם" ועוד.
מה עם קצת תכלס? מה עם תוכניות קונקרטיות, דרך ועמדות ברורות? בשביל מה, הרי אפילו העם כבר לא באמת מצפה לזה. הגדיל הליכוד בבחירות האחרות כאשר לא הציג מצע כלל, "הרי כולם יודעים מה אנחנו מייצגים", אמר יו"ר המפלגה נתניהו - אז זהו שלא, אבל מצד שני כבר אין לנו אפילו צפייה לכך שהפוליטיקאים שלנו באמת יקיימו את הבטחותיהם.
אנחנו גם לא מופתעים שהמהלכים הפוליטיים החשובים בעשורים האחרונים נבעו ממניעים אישיים כמו נקמה, סלידה, חשש מתחרות, או לחלופין סיכומים עם בעלי הון. דבר אחד אני בטוח, הם לא נבעו מאמונה בצדקת הדרך ומתוך אג'נדה מגובשת. התופעה המדוברת אינה תופעה ישראלית מקומית, סיבות אלו בדיוק הם שהביאו לבחירתו של טראמפ איש התכלס בארה"ב, ולבוריס ג'ונסון האנטי פוליטיקלי קורטק באנגליה וולדימיר לזלנסקי האנטי ממסדי והלא פוליטיקאי בעליל באוקראינה.
לאנשים נמאס מהפוליטיקאי הישן והחלקלק, זה שאינו מייצג דבר, אינו אומר דבר ואינו מתחייב לדבר. בנוף הזה דווקא בולטים "הסמוטריצ'ים" והפייגלינים, "הבן גבירים" ו"הזועבים". הם מדברים תכל'ס, הם מציגים עמדות ולהבדיל מרבים אחרים אשכרה מנסים לפעול על פיהם, לא לכולם הייתה ההזדמנות לממש את האג'נדה שלהם ולחולל שינוי, אבל הם היו ונשארו נאמנים לדרך שלהם ופעלו על פי צו המצפון ולא על פי צו השעה.
אי היכולת של הפוליטיקאים שלנו להוות דוגמה אישית ניכרים מזמן, אבל התככים והמזימות שהם מנת חלקם היום והנאומים שהם כסות לריקנות וגחמותיהם לכח פוליטי בכל מחיר עברו מזמן את גבול הטעם הטוב.
נשארנו היום עם שתי ברירות: להחליף את הפוליטיקאים או להחליף את העם. אני מציע להתחיל עם הפוליטיקאים.