אאא

בכל גיל אפשרי עדיין להתחנך ולהשפיע על הסביבה באמצעות 'דוגמא אישית', כדי להפוך את ילדינו למחונכים יותר, ואת העולם למקום טוב ויפה יותר.

התורה מזהה את נקודת המוצא של התוצאה השונה שמתגלה בפערים שבין האחים יעקב ועשיו כ'תקופת הנעורים'.

לעשיו קוראת התורה "איש ציד" וליעקב "יושב אוהלים".

בתפיסות הרווחות שלנו כיום 'איש ציד' נחשב אולי לאדם של מעש ופרקטיות שעובד וממצה עצמו, למול 'יושב אוהלים' שכביכול 'מבזבז' את זמנו על לימוד תיאורטי, אך דעת התורה, שסט הערכים והתפיסות שלה הפוכה לחלוטין מדעת העולם בזה, רואה את הדברים הפוך לחלוטין ומציינת לשבח את 'יושב האוהלים' כזה שעושה דווקא ואת ה'איש ציד' כבטלן.

אך עדיין שמו של עשיו נקרא ע"ש ה'איש ציד' שבו בתורה ולא על שם עבירות חמורות יותר שעבר בהמשך ומייצגות אותו, אולי מכיוון שהתורה בוחרת להעניק לנו הצצה בלעדית וחשובה למקום ממנו הכל התחיל- בשעמום ובבטלה מהתורה.

הרש"ר מדגיש כי אמנם צריך במקביל גם להבין שלא יתכן לתת את אותה פלטפורמה חינוכית ליעקב ועשיו, המשמעות של "חנוך לנער עפ"י דרכו" עפ"י דרך הרש"ר היא שנוכל לכוון את החניך בהתאם לצרכו ויכולותיו האישיות.

יש גם סיפא חשוב לפסוק המפורסם- "גם כי יזקין לא יסור ממנו". המטרה היא להסתכל תמיד עם 'אופק' ו'חזון עתידי'. לא משנה אם כרגע זה נראה בלתי אפשרי או מיותר, ההסתכלות היא קדימה.

המטרה היא לפרוץ את תקרת הזכוכית החוסמת ולא מאפשרת של החניך. באמצעות התאמת פלטפורמה אישית כדברי הרישא של "חנוך לנער".

לא מדובר בהכרח ב'הורדת הרף', אלא בתהליך הכלה והבנה אישית. אפשר ומותר בהחלט לדרוש ממנו יותר, ואדרבא, יש בכך הבעת אמון כשאנו דורשים מהנער יותר ממה שהוא חושב כרגע שהוא מסוגל- זה מעיד ומראה לו שאנו מאמינים בו ובמסוגלותו. אלא הכוונה לאופן שבו נדרוש ממנו להשיג את היעדים- בתהליך מדורג ומותאם לצרכיו.

"ישיבות לנוער נושר"

ישנם כיום לא מעט 'ישיבות מותאמות'. שמעתי מישהו שכבר המשיל זאת ל"תמונה" ול"מסגרת".

ה'תמונה' המרכזית החשובה נשארת אותו התמונה- המטרה אותה מטרה.

רק ה'מסגרת' של התמונה קצת שונה ומתגמשת, מותאמת ומקבלת צורה שונה.

לפעמים היא כבר לא המסגרת ה'מרובעת' או ה'מלבנית' השמרנית, אלא עגולה או אליפטית. מעגלת פינות בשטחים שאפשר, שצריך.

'תורה אחת בכלים שונים'. אותם 'לוחות הברית' בארונות עץ מצופים זהב ולא עצמם זהב, שמעידים על צורך בצמיחה והתפתחות, על דינמיות וזרימה של המסגרות והכלים שמחזיקים את התורה בכל דור ודור.

הגר"י הוטנר זצ"ל בחר להדגיש דווקא סוף הפסוק "גם כי יזקין לא יסור ממנה". אין הכוונה ל'תוצאה'- שלא יסור רק מ'הדרך', אלא גם לשינוי מהותי שלא יסור ממנו בנוסף: שה'רצון' שהוטבע בו כטבע שני- להעמיק, ללמוד ולהתחנך תמיד- לא יסור ממנו והוא ייהנה בכל פעם מחדש וימצא סיפוק מהתהליך של הלמידה, ההתחנכות והשיפור העצמי, בכל שלב בחייו.

גיל הנערות המוקדם מזוהה כזמן שבו מתחילים תהליכים חינוכיים דרמטיים לקרות ולהיות ניכרים, כמו ב'ויגדלו הנערים' של יעקב ועשיו. זהו הזמן ה'בשרי' לחנך.

יש כאלו שאף הידרו כדי להעמיד את הנקודה הזו, כמו למשל כאשר אב לילד צעיר הגיע לחזו"א ושאל 'ממתי צריך לחנך?...' ונענה: "לפני עשרים שנה!..."

החינוך מתחיל לא רק בנערות של הילד אלא בנערות של האבא שלו. את עצמך אתה חייב לחנך קודם לכן. כדי לחנך צריך להתחנך קודם. ויפה שעה אחת קודם...

חנוך לנוער

רבותינו למדו מהפסוק "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" כי גם זמן החינוך בנערות משול ל'חץ'.

חרב או סכין נשאר ביד של האדם עד לתקיעתם בגופו של הנרצח, אך חיצים יוצאים מהידיים לעבר המטרה, וגם אם התחרטת לאחר ששלחת אותם- כבר פספסת את המועד והם נשלחו לדרכם.

זמן החינוך העיקרי הוא בנערות, כאשר הנערים, כמו החיצים, עדיין בידיים של ההורים. לאחר מכן זה כבר עלול להיות מאוחר מידי ולא בידיים שלנו...

דרך החינוך הושוותה גם כדרך הקשתים, שיורים קצת גבוה לשמים את החץ כדי לקחת בחשבון סטייה קלה שהוא ירד. כדי שיתאזן ויגיע לאמצע בצורה המכוונת צריך "לירות גבוה" גם בחינוך.

לחינוך ישנן תוצאות איטיות ולרוב הן לטווח הרחוק, בלי יכולת לקבל פידבק מידי במקום, סיפוק והנאה מהעבודה עם הנער.

ככל שמתעסקים עם משהו יותר 'קטן' יכולת התזוזה יותר מורגשת. כשנוסעים באופניים משקיעים ומדוושים הרבה מגיעים אולי ל30 קמ"ש אבל שמים לב לכל סיבוב ותנועה וגם רואים תוך כדי הרבה נוף.

לעומת זאת, במטוס, התזוזה קלה מאוד ולא מורגשת לאדם, המהירות מהירה ובזמן לא רב חוצים יבשת שלמה. ללמדנו, שככל שזה משהו יותר 'גבוה' הקילומטרז' שאתה פועל יהיה פחות מורגש.

ככל שתחום העיסוק יהיה במשהו יותר 'ארצי' וחומרי, כך כל דבר יהיה מורגש.

כשמישהו מתקן בבית משהו ומשפץ- כל 'ספוט' בויטרינה מורגש ומרגש, כל מדף שהצלחנו לתקן מייצר סיפוק מידי ופידבק. אך בחינוך- בו מתעסקים עם רוחניות וערכים גבוהים, זה כבר 'בשמים'.

בהתאם לכך יכולת התזוזה והתחושה לא מורגשים, רק לאחר זמן רב, בנחיתה אולי, אתה מבין לאן הגעת וכמה רחוק העפת את החיצים.

בחינוך יכול לקחת עוד כמה שנים ארוכות כדי להבין כמה רחוק טסת, לאן הגעת ולהיכן הובלת את כל הנוסעים שאיתך.

סוגיה מדוברת ודומיננטית בנושא חינוך היא עניין ה'דוגמא האישית'.

מכיוון שלא ניתן להכליל ולתת 'תרופת פלא' אחת חינוכית שתתאים לכל הילדים בעולם, וישנה הבנה שכל אחד הוא עולם אינדוידואלי בפני עצמו, "על פי דרכו".

גם בתורה אנו מוצאים התייחסות חינוכית אישית לכל ילד של משה רבנו "שם האחד גרשון ושם האחד אליעזר". כל אחד הוא 'אחד' בפני עצמו, לא 'מספר שנים' בבית.

הגר"י לווינשטיין זצ"ל הביא על פרקי אבות ממה שנאמר על חמשת תלמידי ריב"ז תכונה מאפיינת לכל אחד מהם, כדי ללמדנו שניתנה להם בכך אבחנה והדרכה כיצד לפתח את עצמו בהתאם לתכונות והכישורים המיוחדים לו.

אין ספק כי לחנך בצורה לא-אינדוידואלית כמוה כלתת 'אנטיביוטיקה' לבעיית 'טחורים'. ללא ספק שכשזה לא מתאים- זה פשוט לא מתחיל לעזור, גם כשנראה שהפתרון שלנו הוא חזק ומשמעותי כמו 'אנטיביוטיקה'.

ישנן אולי רק שתי פתרונות 'גנריים' שסגולתם מוכחת בכל מקרה והם: תפילה ודוגמא אישית.

דוגמא אישית נקלטת גם בלי שימת לב. לטוב ולמוטב.

במליצה מספרים על יהודי שהגיע לרבו לשאול 'מה זה אומר שהילד שלו בן השנתיים משחק בלגו ועושה ממנו תפילין של ראש?'... הוא חשב לתומו שהרב יגיד לו שמדובר ב'נשמה גבוהה' שמקורה מעולמות עליונים במיוחד אולי, אך הרב ענה לו: "סימן שאתה מתפלל יותר מידי בבית!..."

בפרשת אמור מתחילה התורה עם אזהרה של "אמור ואמרת" שרש"י מפרש כאזהרת הגדולים על הקטנים ויציקת משמעות לכך שהם מהווים דוגמא משמעותית עבורם ועליהם לכלכל את צעדיהם ודבריהם בהתאם לעובדה זו. גם הגמרא בסוף מס' סוכה מביאה על בת בילגה את התובנה המשמעותית ש'הילדים מדברים מה שהם שומעים בבית'.

תהליך החינוך לא קורה בין רגע. הוא ארוך ומורכב. מגמה. בהתאם לכך גם מטעות או כמה טעויות על הדרך אין צורך להיבהל עדיין.

בשונה מבהמה שכבר יום אחרי לידתה עומדת על רגליה בפני עצמה, דווקא אצל האדם, שאצלו כל דקה חשובה כנזר הבריאה המנגנון פועל אחרת.

ישנם שלבים רבים התפתחותיים, פיזיים, קוגניטיביים, רגשיים, רוחניים שנרכשים עם הזמן. ללמדנו שרק דרך תהליך ארוך ומורכב של חינוך נהיים ל'בן אדם' שלם. תהליך של חינוך הוא ארוך ומורכב- התאמה והטמעה שאינם קורים בין יום.

יש בזה משום ברכה ומרגוע, אך גם משום מחייב ומדרבן לאחריות שלנו.

ניתן למצוא כמה דברים שעשויים להתגבר לעיתים על כח ה'דוגמא האישית'. בהם זאת לא תעבוד אולי במיטבה. גם אותם ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו ומעניקה לנו הצצה.

א.      סיבה אלוקית: ישמעאל נולד מאברהם אבינו, עשיו מיצחק אבינו ומאידך אברהם אבינו מתרח. דוגמאות נוספות לא מעטות כאלו שקיימות לאורך ההיסטוריה מוכיחות ש'גנטיקה' אינה חזות הכל ויש יותר מדוגמא אישית. ישנה גם תוכנית אלוקית ויכולת בחירה אישית לטוב ולמוטב. לעיתים הראות שלנו מוגבלת או שישנה אבחנה מוקדמת מידי.

ב.      סיבות סביבתיות וחברתיות: אחד מהחסידים הזקנים הגיע אל ה'שפת אמת' יום אחד ותינה בפניו את צערו. הוא מדואג מאוד מכך שבנו יצא לתרבות רעה, וכיוון ש'ברא כרעא דאבוה' או בלשון העולם 'התפוח לא נופל רחוק מהעץ...' חשש החסיד שמשהו בו עצמו 'רקוב' גם כן...

ה'שפת אמת' ענה לו על כך: אמנם כל החשש שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ הוא ב'רוח מצויה', אך כאשר הרוח בחוץ היא 'אינה מצויה', אלא סוערת ועזה כל כך, ודאי שהרוח ברחוב השפיעה ולא האבא.

ישנם גם היבטים שונים לקושי שבמתן דוגמא אישית:

האחד הוא פסיכולוגי. יותר קל לאדם לתקן את עצמו ב'מראה' שמשתקפת לו (הילד) מאשר לתקן את עצמו ממש.

הרש"ר הירש מציף בכנות, כי פעמים רבות אנו מחנכים בשביל עצמנו. (היינו שסיבת ההערה שלנו לילד לא מוצדקת אלא אנו מרגישים שבכך אנו מתקנים את עצמנו והיא לרעה כיון שאינה מגיעה מהמקום הנכון).

סיבה נוספת היא שלעיתים אנו מתביישים לשתף ולתת לילדים הצצה אמיתית וכנה לחיינו. זוהי אבידה של ממש משום שאנו מאבדים דווקא בכך את הרגעים הכי עוצמתיים, מחנכים ומאפשרים ל'דוגמא אישית'.

הכרתי אדם שכאשר בכה ביום כיפור, לא רצה שילדו יראה אותו כך וסילק אותו מבית הכנסת כדי שלא יתפוס אותו בוכה, כי 'לא נעים לו'...

אדם כזה מאבד במחי יד והרגשת אי נעימות את הדוגמא האישית הגדולה ביותר שיכל להעניק לבנו. של חיבור אמיתי לדבר שבקדושה. רגע שהיה יכול להפיח בו קשר וחיבור של נשמה יהודית שהיה משפיע לדורות אולי.

והבעיה השלישית והעיקרית שלנו בדוגמא אישית היא- עקביות, גיל והתרגלות. אם נודה על האמת בפשטות: קשה לנו.

באמת זה לא קל להיות תמיד תחת עיניים בוחנות. להתמיד להיות 'אחד בפה ואחד בלב'. להגיד לילדים ש'לא בריא לשתות קולה ולאכול ממתקים' וגם להיות לכך דוגמא אישית בעצמך... לבקש מהם לדבר תמיד ברוגע ולא לצעוק כשאתה בעצמך לא תמיד בשליטה עצמית ועצבני למכביר (הם ירשו את זה ממישהו, לא?), או להיות מרוכזים בלימודים ובתורה כשאתה בעצמך כל היום בסמארטפון, גם כשאתה מדבר איתם...

אז קשה לנו להיות שם בעצמנו, ואנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כבר לא בני נוער וקשה לנו להשתנות בצורה דרמטית. הרבה יותר קל לנסות לתקן את הילדים במקום לתקן ולחנך את עצמנו ולהיות להם לדוגמא אישית.

כמה פעמים שמעתי מנערים את המשפט: "אבא שלי אומר שהוא לא רוצה שאני אעשן... הוא לא רוצה שאהיה כמוהו.... אבל למה הוא עצמו מעשן ולא מפסיק?...

הילד לוקח מהאבא את הדוגמא המעשית והעכשווית לגבריותו. הוא רוצה להיות כמוהו 'כאן ועכשיו'. ואם האבא הגיע למה שהוא דרך 'טעויות' כאלו ואחרות אז באיזה זכות הוא דורש ממנו, הילד שלו, שיגיע למסקנה בלי ללמוד מהטעויות שבדרך? גם הילד רוצה לעשות 'טעויות', כי זה חלק מה'דוגמא האישית' שהוא קיבל לדרך ש'מבוגרים' עושים...

אחת הסיבות המרכזיות שההורים איבדו את יכולת הסמכות שלהם בפני הילד היא העובדה הזו, שהם לא יכולים לתת דוגמא אישית אמיתית לאורך זמן לדרישה שהם דורשים.

בהתאם לכך גם הם מרגישים לא טוב עם עצמם, עם כך שהם דורשים מהילד משהו שהם עצמם לא מסוגלים. הלקאה עצמית לא תורמת לרוב ומייצרת גם 'זיג זג' חינוכי. כשההורים לא סגורים על עצמם אם הם יכולים ומסוגלים לדרוש מהנער או לא.

גם לצורך כך, עלינו כהורים לעבור תהליך חינוכי בעצמנו, שחלק מרכזי בו הוא סדר בראש וקבלה עצמית.

השלמה עם השאיפה, עם התוצאה הזמנית, עם הסתירות והאמביוולנטיות שביניהם. עם הזכות והחובה לדרוש מהילדים, בצורה מותאמת, במינון הנכון, בגישה הנכונה.

גם כשאנו לא נמצאים שם תמיד במאה אחוז מבחינת הדוגמא האישית בפועל, אך יודעים ומכירים בחשיבות הערך אנו יכולים להעביר אותו לילד בצורה שיבין את זה, למרות הטעויות שלנו או המצב הקיים.

אנחנו לא צריכים להתבייש בעצמנו, לא חייבים להיות מישהו אחר כדי לחנך.

הדוגמא האישית קיימת ומוטבעת כבר בנו ואם הקב"ה הוא שם אותנו ב'תפקיד הזה'. הוא התאים אותנו לכך שנוכל גם לחנך את ילדינו ולהוות להם דוגמא אישית.

כמובן זה לא סותר שעלינו תמיד לשאוף ולהתקדם, להתחנך בעצמנו ולהיות לדוגמא אישית מיטבית, אך חשוב לדעת ולזכור כי כשם שעלינו לקבל את ילדינו באשר הם, להעניק להם אהבה והבנה, לחנך 'כפי דרכם'- גם הם צריכים לקבל אותנו כפי שאנחנו.

אנחנו שוכחים לפעמים שזה 'דו צדדי' ולא 'חד צדדי' ועם כל האהבה המורעפת שחשוב לתת לילד ולקבל אותו באשר הוא שם, עלינו גם לעמוד על שלנו ולהיות אנחנו. חשוב להגיע לאיזון וללמוד את השפה הנכונה ששומרת על שתי הקצוות.

משפט כמו: "אנחנו מבינים שחשוב לך לצאת עם חברים ולבלות איתם, אבל חשוב לנו גם כהורים שלך שדואגים לך שנדע שאתה בריא ושלם. מה לדעתך תוכל לעשות כדי לכבד את זה?"

הילד שומע במשפט כזה אהבה ודאגה, לא כפייה ולחץ.

הוא מבין שיש ערך וחשיבות גם למה שחשוב להורים. ומאידך הם נותנים לו בחירה כדי לעזור לעצמו ולהם במרחב מאפשר ולהציע פיתרון. האם שעת חזרה הביתה תעזור? אולי זה ייפתר בשיחת טלפון שיודיע להורים כי שלומו טוב?...

כך ניתן להגיע לסמכות חדשה, בריאה ומאפשרת שמשאירה את מקומם וסמכותם של ההורים אך מאפשרת גם לילד למצוא את עצמו ולהרגיש נינוח וחופשי בתוך מערכת הקשרים הזו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

דוגמא אישית היא חשובה ומהותית, אך לעיתים היא אובר-ריאקטד וחשוב גם להיות ער למציאות.

דוגמא אישית יכולה להיות לפעמים במה שמאוד חשוב לנו ואנחנו רואים כערך עליון, גם אם אנו עצמנו נוטים ליפול ולהיכשל בה.

ואגב, גם זו דוגמא אישית לא רעה בכלל לילד...

הנה לך ילד יקר ואהוב שלי דוגמא אישית לחיים, גם אנחנו רוצים, שואפים, נופלים ומתמודדים. ולא קרה כלום. זה העולם! לכך נוצרנו... 'קו ישר' משמעותו מישהו שמת. בחיים יש לכולנו תנודות ושינויים, זה חלק מהחיים. מה עם זה בתור דוגמא אישית קיומית בשביל התחלה?...

 

הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה ומטפל רגשי, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

להערות והארות: Merkazkuma@gmail.com