אאא

עשרה בטבת- תחילת החורבן: צום עשרה בטבת מציין את תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר, מלך בבל על ירושלים ותחילתה של המלחמה, שבסופה נחרבו ירושלים ובית המקדש ועם ישראל הוגלה לבבל למשך 70 שנה.

ימי פורענות נוספים בחודש טבת: עשרה בטבת הוא יום המשך של ימי פורענות וצרות שהיו לעם ישראל החל מח' בטבת. שהרי ביום ח' בטבת, תורגמה התורה ליונית על ידי ציווי של תלמי המלך, והיה קשה לעם ישראל כיום חטא העגל, וביום ט' בטבת, נפטרו מנהיגי העם, עזרא ונחמיה, ובמותם חשכו עיניהם של ישראל באותו הדור. ובצום עשרה בטבת, החל המצור על ירושלים

עשרה בטבת שחל בשבת: כתב האבודרהם (סדר תפילת התעניות), צום עשרה בטבת אם חל בשבת הוא דוחה אותה, ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקור דין זה הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה". הסיבה לכך: "היום ההוא קשה לישראל מאוד, יותר מיום חורבן הבית. ומזה מופת כי צרה גדולה היתה וכל ההתחלות קשות". והבית יוסף (סי תק"נ) הביא את דבריו וכתב "לא ידעתי מניין לו זה".

אומנם על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת, ולכן דינו של האבודרהם אינו נוהג למעשה. עם זאת, כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת (יום שישי) מתענים באותו יום, למרות שבדרך כלל צומות שחלים ביום שישי נדחים ליום ראשון.

יום הדין לבניית בית המקדש: כתב החתם סופר, "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. נמצא שבכל שנה נתחדש חורבן חדש, וזהו בכל פעם כשמגיע אותו יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור יושבין בית דין של מעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה. לכן, ט' באב, שזהו רק על הצרה שעברה לא דחו שבת, אבל תענית י' טבת זהו על ביטול צרה העתידה ועל כן היה דוחה שבת". (חת"ס עה"ת, ויקרא).