אאא

אותות ומופתים לפרעה - ואות מיוחד לישראל

עד עתה, היה דיבורם של משה ואהרון - אל פרעה מלך מצרים, היה זה דיבור אשר ציוה ד' את שליחיו להביא את דברו אל פרעה ועמו - אשר השתעבדו בבני ישראל, ודיבור זה היה באותות ובמופתים, בשינוי סדרי הטבע ובשינוי סדרי בראשית.

לב עיקש ופתלתל כשל פרעה ומצרים, מחייב שימוש קיצוני באותות ובמופתים, היה עליהם להשיב לאדם המצרי את הכרת הא-ל ואת חובות האנוש כלפיו - באמצעות אירועי טבע קיצונים אשר מזעזעים את הנפש וכל רגש אנוש. היה עליהם לפעול באמצעות אותות אלו ולבצע שינוי ותמורה בהרגשתם האטומה של המצרים, להטיל בהם אימה ופחד. ורק באמצעות המורא הגדול מפני אותות אלו, היה אפשר לחדור לליבם ולמוטט את אטימות מסכי הסירוב וקשיחות ליבם, ולהכניעו כלפי ד'.

והנה עתה, מתחילה שליחותם של משה ואהרון – לא כלפי פרעה, אלא כלפי עם ישראל, ומתחיל הציווי של ד' למשה ואהרון - כלפי המצוות וההוראות הנוגעות לבני ישראל. עתה החלה אפוא שליחותם לבנות ולייסד את העם שאותו הם מוציאים ממצרים, מובילים אל תחתית הר סיני כדי לקבל את התורה ולהפוך לעם הנבחר. כעת, יש לייסד את דרך הדיבור וההנהגה כלפי עם ישראל, ודבר זה נעשה שלא כפי הדיבור אל פרעה המלך, ועמו המצרי.

המצווה הראשונה – במהות הבריאה

המצווה הראשונה הניתנת לעם ישראל, היא מצוות קידוש החודש, עוד בהיותם תחת מגפי מצרים, בעת הכנתם ליציאה לחירות, בעת החל הדיבור של משה אל בני ישראל, נקבעה מצוה ראשונה זו, שוב על פי אותות השמים, קבועה באיתני הטבע, אולם במבט שונה ואחר לגמרי מזה של האותות שניתנו לפרעה ולמצרים.

חידוש הלבנה, אות איתני הטבע הוא, קבוע ומתחדש בכל חודש, אולם דווקא אינו סותר את סדרי בראשית ואינו מזעזע את הלב כאותות והמופתים אשר נעשו לפרעה במצרים. הלא שיגרת טבע היא כביכול, שהירח מתחדש במפגשו עם השמש והוא מאיר שוב מדי חודש בחודשו ונולד כביכול מחדש, ודבר זה קורה שוב ושוב על ידי גלגלי השמים הממשיכים בתנועתם בצו ד' ממעשה בראשית.

דווקא שיגרה זו, היא הסימן האות והסמל הראשונים לברית שנכרתה בין ד' לעמו. כי עם ישראל אינו נדרש לשינויים קיצוניים על מנת להביא את אמונתו בד' אל ליבו, לא נדרשים זעזועים בדמות הפיכת איתני הטבע כמכות מצרים לעורר פחד ואימה, כי אם אות שמימי טבעי קבוע, די בו כדי לעורר את הלב היהודי, לאמונה בנצחיות ובהשגחה, בברית הקיימת בינו לבין בורא העולם, מסובב הגלגלים נוטה שמים ויוסד ארץ. היהודי רואה בכל קיומו של הטבע את מעשה האלוקים ומעורר בליבו את האמונה בבורא העולם.

אך בברית זו – כפי שנראה להלן, טמונים גם מסרים נפלאים, מיוחדים ועוצמתיים, אשר משמעותם הופכת להיות אבן יסוד באמונה, ולא רק בהיותה של מצווה זו הראשונה מבין מצוות התורה.

השליטה של בית הדין על האסטרונומיה

אמנם, יש בה במצוות קידוש החודש, אמירה של שליטה רוחנית שמימית על האסטרונומיה, ולהוציא מליבם של הגויים כי היהודים למדו את תורת האסטרונומיה מהיוונים. הן התורה במצוותה הראשונה ציוותה בחכמה אלוקית את היות הטבע כולו כפוף לחוקי התורה, ואדרבה מועדי ישראל וחוקי התורה נכפפים מן היצירה שיצר בורא העולם בחכמתו האלוקית שבתוך הטבע.

אולם, מעבר לכך, הנה מצוות קידוש החודש מלמדת אותנו כי גם חוקי טבע אלו כפופים לבית הדין, כפופים לראיית העדים, לחקירת העדים, ולאמירת בית הדין כי החודש מקודש וככל שלא קידשו בית הדין את החודש על פי חקירתם ודרישתם, יהיה החודש מעובר - ואפילו הם מזידים.

הלא מצווה זו מביאה את עם ישראל ואת נציגיו הבכירים – גדולי הדור ובית הדין, להיות שולטים על סדר יומו של האדם – בתוך העולם שברא הקב"ה ויצירתו הטבעית הפלאית.

קובעים התוועדות עם הקב"ה

עיון בהלכות קידוש החודש מלמד אותנו כי משמעותי ותכליתה של מצווה זו נעלה ונבדלת הרבה מקביעה אסטרונומית מדויקת של לוח הזמן. אמנם ביסודן של הלכות אלו מונח חישוב אסטרונומי מדויק ביותר, אולם לא ההתרחשות בצבא השמים היא הקובעת את התחלות חודשינו, ולא לכבודה אנו חוגגים את ראשי חודשינו, אין במצווה זו סגידה לחוקי הטבע או לירח וחידושו.

תהליכי קידוש החודש מוציאים את עצמם במהות הלכותיהם מהתחום השמימי אל התחום האנושי - נציגי הציבור שהיא הרשות המשפטית היהודית העליונה – בית הדין – הם הקובעים את ההלכה – בדיוק כפי שהם קובעים את ההלכה בדיני אדם וחבירו. ולכן, אין דין קידוש החודש מתקיים בלילה אלא ביום, אין עד אחד נאמן בעדות החודש כפי שהוא נאמן באיסורים, חובה שיהיה בית דין של שלושה, ושוב, לא התהליך המתרחש בשמים הוא הקובע ומחולל את התחלת החודש, כי אם האמירה של בית הדין, שהרי למדנו: "ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה, הרי זה מעובר"!!!! במקרה זה לא יהיה ראש החודש ביום השלושים אלא ביום השלושים ואחד.
כי קביעת בית הדין – היא המחייבת ולא ההתרחשות השמימית.

ראש החודש הוא מועד, התחדשות והתרעננות של העם, התוועדות עם הקב"ה – מלשון מועד, במצוות קידוש החודש, יצר הקב"ה את מועד המפגש שהוא מועד ההתחדשות שכל אחד מאיתנו כה זקוק לה, ומועד זה נקבע בין שני המתוועדים כביכול, וכך היה רצון ד' במצווה זו כי הוא - ואנו, כביכול נקבע יחדיו את ההתוועדות הזו. חוקי השמים שיצר הקב"ה וטבע בעולמו, יחד עם ההחלטה המשותפת המגיעה מבני עמו, להחליט כי יום זה הוא מועד המפגש – הם הקביעה המשותפת היוצרת את מועד ראש החודש, וממילא את כלל מועדי השנה – אשר באים בעקבות קביעת החודשים – וכולם מועדי מפגש עם הקב"ה הם.

לא פגישת גופים שמימיים, לא התמזגות הירח עם השמש ושפיעת אור חמה עליו מחדש, הם הגורמים להתחלת חודש, ולא להם נועדה חגיגת ראש החודש, אלא כל אימת שיתמזג ירח עם שמש, ויקבל מחדש את אורו, אחת שואל ד' כי שוב יימצא אליו עמו, ושנית יזרח עליו אורו, בכל מקום ובכל מקרה בו ניגף עמו על דרכו מפני קדרות היורדת עליו. התקרבות הירח אל השמש אך סמל ועילה הוא לחידוש התוועדותנו עם ד' חידוש הירח הוא סמל ועילה להתחדשותינו אנו.

אנו, בית הדין בשליחותינו, קובעים את מועד התוועדויתינו עם ד', ואפילו שוגגין ואפילו מזידין – דהיינו גם אם הטבע ברור הוא לעין כל שהיה חידוש הלבנה כבר ביום זה, כי לא חגיגת הטבע וקידושו הם המצוה, כי אם הקביעה של העם ואלוקיו יחדיו, להתוועד ולהתחדש וזאת אחרי אמירת ה'מקודש' בלבד.

יום טוב שני – הוכחה לנאמנות

מכאן גם המשמעות החשובה ביותר שנודעת קיומו של יום טוב שני. ודווקא בדורות אשר 'בקיאין בקביעא דירחא'.

כי בגלותינו, ועקב פיזורו של העם והיעדר ה'סמיכה', היעדר קיומו של מנגנון בית הדין העליון אשר מייצג את כלל העם היהודי, הביא את הלל השני בחכמתו הרבה אשר ראה את הנולד לתקן את הלוח כ'תחליף זמני' לקביעת כל ראשי החודשים למשך כל תקופות פיזורינו עד לכינוסינו לעתיד לבוא. אולם דווקא משום שראשי חודשינו ובעקבותם כל מועדינו קבועים הם מראש למשך זמן גלותינו, ונראים כמותנים על ידי מהלכו הבלתי משתנה של הלוח, נשקפת סכנה לחגי חודשינו ומועדינו לאבד כליל את צביון הקביעה החופשית שבין ד' ובין עמו ולהיכנע לתפיסה המעוותת של פולחן טבע משעבד.

והנה בא יום שני של גלויות ומחייה בתודעתינו את זכר 'קידוש' החודש על פי הראייה כפי שהוא היה במקור, שהוא קביעה חופשית של בית הדין המיצג את כלל ישראל.

שהרי מקורו של יום טוב השני הוא מהימים שבהם היה מרכז בית הדין במקומו קובע את המולד, והיושבים במרחקים נאלצו להמתין עד לבוא ההודעה והקביעה וההוראה אליהם להיות המועד והחג קבועים. ועצם ציפייתם זו איפשרה להם לראות את עצמם כאברים וחלק מהגוף הגדול הנקרא 'היהדות' - אשר מרכזו במושב בית הדין המייצג את כלל עם ישראל וקובע את קידושו של החודש. וכך ראו הם את חגיהם כאלו אשר נקבעים על ידי העם היהודי יחד עם אלוקיו, כאשר כולם מתאחדים יחד כגוף לאומי עולמי גדול ויחיד. ואלו, אשר אליהם לא יכלו להגיע הצירים שנשלחו, חגגו שני ימים - מספק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וחז"ל הקדושים ראו בעיניהם הצופות למרחוק, למרות קביעת כל החודשים מראש בלוח - כמוצא זמני, לשגר לכל הגולה את ההוראה לחוגגים יום טוב שני: "שלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידכם, זמנין דגזרו המלכות גזירה ואתי לאקלקולי". ייתכן , כך סברו, שבמאורעות הזמנים תשתכח תורה ותשתכח הידיעה על קביעתינו שאת ראשי החודשים לא קובעים על פי חישובים כי אם על פי בית הדין, ועל כן, עבור כלל הפזורה של ישראל רק חגיגת היום השני של יו"ט היא זו המבטיחה את אופיו היהודי הקדוש של היום הראשון, כי היא זו המזכירה לו תדיר, כי חז"ל, בית הדין, הם הקובעים את מועדי ראשי החודשים והתוועדיותינו עם ד' במועדי ישראל.

התחדשות והתרעננות תמידית

ובהיבט החינוכי, קידוש החודש היא מצווה שכל מהותה התחדשות נעורים רוחנית ומוסרית, היכולת לפתוח דף חדש ולהתחדש בהחלטה טובה וראויה, להתרענן בקבלה חדשה ולצעוד בדרך נכונה יותר, הצבת האפשרות לפתיחת הדף החדש והתחדשות מדי תקופה, היא בשורת האפשרות לתלמיד וגם לבוגר, לבצע שינוי מעת לעת במעשיו או ברוחו ובשיכלו, להציב לעצמו יעד של יום חדש שבו הוא מקבל על עצמו להשתנות ולהתנהג אחרת. עובדת היותו של דף חדש זה, מיוצר כתחנות על פני לוח השנה, מאפשרות את העידוד העצמי לעשות מעשה זה.

ולכן, החודש הזה - לכם!! הוא עבורכם, עבור כל יחיד ועבור הכלל.

כי כך הוא הפרט וכך הוא הכלל.

לולי כל חיינו שבנו תמיד מחדש אל ד', לולי כל חיינו זרח עלינו נוגה וחום רוחו תמיד מחדש, היינו הולכים ורוחקים ממנו בדרך חיינו, ונפשינו – בלי משים – הייתה הולכת ונאטמת לאור רוחו, הולכת ומתקדרת, וליבנו כה היה חזק וכבד כשל פרעה עד אשר גם אותות מתמיהים ומופתים מכאיבים, לא יצלחו עוד לרענן ולהחיות מחדש את נפשינו.