אאא

יוני תלמיד נבון ומשובב נפש, כל שיחה איתו הובילה למחוזות נפלאים של עומקי רבדי הנפש, הוא מנתח כל מצב מצדדיו ונתוניו, ובעיקר כל שיחה מובילה להתחייבות לעליה בתורה ויר"ש, הקפדה על תפילות ושאר מצוות- אך התחייבויות לחוד ומעשים לחוד, ולא זו אף זו, כאשר יוני קיבל פרגונים ופידבקים התוצאה הייתה התרחקות מההבטחות להתקדמות,

פה נכנס הצוות החינוכי לדילמה, לו נפסיק לשוחח עמו ולפרגן לו, נאבד שיח יקר עם תלמיד יקר ובעיקר קשר טוב וחזק עם תלמיד שמראה רצון. אך מאידך, כל שיחה שכזו מרחיקה את היעד, כל שיחה כזו נותנת תחושה כביכול יוני הטעין מלאי מצברים עד לשיחה הבאה ללא כל תמורה התנהגותית, ממש בבחינת אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי.

בשיחה בין הצוות התפתח דיון מרתק יש שטענו בכה ויש שטענו בכה, מה טעם יש בשיחות עומק אם תוצאותיהן אינן תוצאות חיים, אך מאידך עצם הקשר יש בו בכדי להיות שווה ערך בפני עצמו, ואולי דווקא התגובה של יוני מלמדת על תזוזה פנימית?

בשיחות עם יוני על נושא זה תגובתו עוררה עוד יותר סימני שאלה. יוני הגיב באמירה של געגוע למוסד הקודם שלמד, הוא תיאר אידיליה ממש חיי קסם ושלווה עם יחסי שושנים בינו לצוות, מה שכולנו ידענו שהוא רחוק מהמציאות וסבל רב הוא סבל שם...

בפרשת השבוע נעבור את הים, נראה את יד בורא עולם, נאמין בו ובמשה עבדו, נראה ניסים ונפלאות בים וביבשה וביבשה שבתוך הים, נגיע גם לביזת הים, ובכללי מעמד מרומם שכל מי שאומר אותו בשמחה כל יום נמחלין לו עוונותיו כי הוא מעמד של אמונה חיה!

אך סיפור המופתים הנוראים ושידוד מערכות הטבע לא מחזיקים הרבה זמן, חציה השני של הפרשה עוסק בתלונות של עם ישראל שוב ושוב על מן, על מים, בשר, ובעיקר געגוע לסיר הבשר של מצרים, נשמע כביכול במצרים פינקו אותם בסיר פויקה (סיר מברזל יצוק שנועד לשמש ככלי בישול בתנאי שטח) קבוע כל יום בסוף העבודה, ולכן יש להם געגוע לתנאי השטח הנפלאים...

קשה להכיל באותה הפרשה כזו ניגודיות, מצד אחד של "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" ראתה שפחה על הים וכו' ומאידך התלונות על האוכל והגעגוע למצרים, לו היינו מסדרים אנו את הפרשות בוודאי היינו חולקים פרשה זו לפרשות שונות... אך כל זה רק כביכול בלבד! כי תורת חיים היא ותורה דרכינו בכך!

כשעמלק מגיע להילחם בעם ישראל מסביר לנו רש"י ע"פ המדרש מה היה רצון ה' כשהביא לנו את העמלק הנוראי הזה:  רש"י שמות פרק יז פסוק "ח  (ח) ויבא עמלק וגו' - סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז) היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:"     

הבן הקטן כל כך טוב לו שם למעלה על כתפי אביו, הוא איננו מתאמץ הוא מתפנק מה שמבקש הוא מקבל. האם האבא מזכיר לו מידי פעם שהוא זה שנותן לו את מבוקשו? בוודאי שלא, זהו טיבם של יחסי אב ובנו שהאב נותן והבן מקבל ועצם הנתינה בונה את היחסים, קשה לו לאבא לקחת את בנו על כתפיו אבל מעבר לקושי נבנים פה יחסי אב ובנו שזה ערך עליון לאב נורמלי, ובכך הקושי הפיזי מתגמד. אך ברגע שהאבא מבין שהבן לא נמצא בתוך התהליך בכך שהוא שואל אדם זר היכן אביו, אז מתפרץ לו הקושי הפיזי הצבור של האב והוא משליך את בנו אל הכלבים.

המשנה במסכת חגיגה פרק א משנה א  נותנת פרמטר רעיוני מעניין ביחסי אב ובנו מעבר לאמירה ההלכתית: "הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן ..... איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית דברי בית שמאי ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנאמר שלש רגלים:"

המחלוקת הרעיונית בין בית שמאי לבית הלל היא בגישה של האב לבנו האם צריך עליה כזו שהיא יד ביד בכדי לחזק את הידיעה שיש פה אב ובנו או האם מספיק גם על כתפי אביו ששם יש אופציה שהבן אולי ישכח מיהו אביו... ויש בזה מסר עמוק בעת העליה לרגל לקיום מצוות ראיה לפני אבינו שבשמים בבית המקדש.

אב שינהל את חיו מול בנו בהליכה ידנית בלבד ללא כתפיים, מאבד מול בנו את המושג של תהליך בניית אימון, תהליך זה דורש מיומנות רבה, החל מעצם הנעתו וכלה בהעמדת הבן מול הכלבים האימתניים = מאורעות החיים, צריך מזה ומזה, ואדרבא ברור שלאחר שהבן יחזור לכתפי האב אחרי שהושלך לכלבים יהיה ברור לו על מי הוא סומך ויושב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאשר הקב"ה נותן לבני ישראל תחושת כתפיים, תחושה של עוגן, תחושה של יציבות, בקשתם לבשר/מים/לחם, הערגה לסיר הבשר איננה ערגה אמתית לסיר הפויקה של שדה העבודה במצרים, זוהי בדיקת יציבות של כתפי האב, זהו תוצאה של רגש פנימי של אושר על החיים החדשים לעומת הקודמים, ולכך קריעת ים סוף וסיפור דרישותיהם של עם ישראל עד מלחמת עמלק אינם פרשות שונות אלא זה תוצאה של זה... ועם ישראל גם בעת הניסוי התפללו לבורא עולם בוחן כליות ולב שיכיר ויידע שאין פה חלילה נסיגה מהאמונה הגדולה אלא יש שיאמרו בדיקת גבולות.

ליוני לא היה מעולם תקופה טובה מהנוכחית, אדרבא כל שיחה כזו מחדירה בו כוחות ותעצומות הוא סוף סוף מרגיש שהוא שווה שיש לו יכולות, וכאשר המחנך מסכם איתו על תהליך עליה הוא רוצה לעשות את זה... אבל יחד עם זאת זוהי הזדמנות נפלאה עבורו לבדוק בדיקת אבהות לבדוק שהקרקע שלו אכן יציבה, זוהי בדיקת גבולות בעקבות האושר בו הוא נמצא, והתפילה שלו היא שהמחנך ימשיך להאמין בו, ולא יפרש את בדיקת הגבולות כתוצאה שלישית לאותם שיחות שבגין התהליך שלהם הוא בודק את הגבולות.

מומנט זו הוא מסוכן דווקא מצד המחנך שעלול לפרש שלילי את המצב בו בזמן שתהליכים פנימיים נפלאים וחיוביים עוברים על יוני, הקב"ה נתן לנו את הכלי הנפלא איך לחנך גם בזמן כזה, בתחילה לתת ולהעניק עוד ועוד (מן, מים, בשר) ותוך כדי להדריך לדרך הנכונה, אך יחד עם זאת לתת ליוני חיכוך עם המציאות חיכוך עם החיים, לא לרפד לו את הקרקע, מידי פעם לזרוק אותו לחיים (עמלק) ולהזכיר לו על מי הוא רוכב.

על המחנך לזכור שהדרך העולה אל המקדש משולבת בין נשיאה על כתפיים לבין נתינת יד, אלו ואלו דרכי חינוך!

 

הכותב הינו ראש בית המדרש "ברקאי" חיספין