אאא

היה זה בימי קדם בארץ לא זרועה, עת קבוץ ילדים רבים תחת קורת גג אחת מתוך רצון לגדול ולהתחנך ובעיקר תלמוד תורה שהוא כנגד כולם, יש וקיבוץ הילדים הונחה ונוהל על ידי אנשי חינוך יראים ושלמים, ויש שנפלו לידיהם של מוכי גורל שנזקקו לפרנס את משפחתם ולצורך כך קיבלו עליהם את שם המחנך על אף שהפער בין אותם יצורים למלאכת החינוך הייתה כמרחק מזרח ממערב.

עדין חיים בתוכנו בעיקר בני שלושים ומעלה שזוכרים את המקל האכזר שהיה רודף אחרי קצוות אצבעותיהם הקווצות בהוראת אותו "מחנך" מתוך חשש לחומרה של הפרעה במסירת מונולוג שנקרא  שיעור, יש שזוכרים אוזניים נמשכות, או בעיטות מתעופפות, או קולו של המקל הנשבר על גבו של ילד דקיק ומשאיר לו צלקת בגוף ובנשמה.

היה זה בסוף העשור הראשון לחיי (עד 120) , המחנך הגיע לכתה עצבני וכעוס היה זה ככל הנראה בעקבות מנהל הבנק שנזף בו קשות על כך שהוא "מחנך/רבה" רק בחיידר בודד ובעקבות כך חשבון הבנק שלו רעב במיוחד או משהו כזה, הרבה נכנס לכיתה שעליה הוא היה אמון במסגרת הגדת תפקידו כמחנך, הפרצוף שלי משום מה קרץ לו, ועוד יותר האוזן הימנית שלי, עוד טרם בורכו אותנו בברכת בוקר טוב, מצא הלז סיבה למשוך באוזני בסדיסטיות איומה, תוך כדי גערה "לא ייצא ממך כלום"!

יאמר לשבחו שנבואה יצאה מגרונו ויזכני ה' שעוד ייצא ממני משהו (הפוך מכלום...), אך לא מחשש היותו צדיק ופרוש ובעל נבואה  אלא ככל הנראה בהיותו מהזן השני שחז"ל מנו אותם עם מקבלי הנבואה בימינו. עד היום אין לי מושג מדוע נמשכה אוזן בכתה בכלל ומדוע הייתה זו האוזן שלי ועוד הימנית, אך הגערה של "לא ייצא ממך כלום" מהדהדת בין עור התוף לחלל האפרכסת עד לרגע זה.

חלפו ימים ושנים וזכיתי בעצמי לעסוק במלאכת החינוך, מעולם לא הרמתי יד, וגם לא אוזן, ובוודאי לא רגל ומקל, כוחי בליבי ובפי! נתבקשתי לאחרונה לשוחח עם קבוצת מחנכים בתלמוד תורה מכובד על נושאי החינוך, לשאלתי הפותחת מהו לדעתם התהליך הראשון החשוב בחינוך? התשובות היו מגוונות ומרתקות ומלמדות.

אך אני פתחתי להם את פרשת השבוע פרק יט פסוק ה, לאחר מתן תורה, הקב"ה צריך להתניע את עם ישראל לעבר קיום המצוות, שינו דרמטי בחיים שלהם, איך עושים כזה תהליך ולכזו קבוצה גדולה יחד?! אומרת התורה:  וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: עדיין לא ברור לנו מה ואיך הפסוק הזה יכול להתניע בנו תהליכים, ולא רק זו אלא במכילתא למדו מפסוק זה שלא רק שאיננו מקל על הדרך אלא מלמד על הקושי- (פרק יט פסוק ה)  "ועתה אם שמע תשמעו בקולי מלמד שכל התחלות קשות"

אבל האלשיך הקדוש מגלה לנו בכמה מילים יסוד ואולי את סוד החינוך:" ועתה אם שמוע תשמעו וכו', והיה שכרכם, כי והייתם לי סגולה וכו', לעתיד" – אמת שלא קל להתחיל דרך חדשה בחיים, אמת שכל ההתחלות קשות, אבל יש דרך לצלוח אותם לדעת את היעד, לדעת את השכר שתקבל לעתיד בזה ובבא, הקב"ה אומר לעם ישראל תקבלו את התורה תהיו לסגלה מכל העמים, יש פה יעד של יוקרה, יש פה יעד עוצמתי, כשהיעד ברור הדרך פחות קשה ואולי גם קלה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אדם שיוצא לדרך ונקודת היעד שלו לא ידוע או לא ברורה הדרך נעשית לארוכה ולקשה, כשהיעד ברור הדרך הופכת לחלק מהחוויה.

כשלוקחים ילד/ בחור, ומדברים על דרך בחיים על תהליכים, על התנעה, אם אין יעד ברור בקצה הדרך, הדרך בעצמה איננה ברורה, אם מבהירים לו מהי נקודת היעד, אז הקשיים והכישלונות בדרך הופכים לאתגר ולחלק מהתהליך.

כשאותו אדם/רבה צעק לי באוזן "לא ייצא ממך כלום", מעבר לכאב הפיזי של האוזן הנמשכת עוד טרם אומרו בוקר טוב, אמירה זו טשטשה את היעד... הפכה את הדרך לקשה ומסורבלת, היא הרחיקה ממני את היעד והשאיפה, כי הרי לא ייצא ממני כלום, הוא ביטל לי בהגיגיו השנונים את החלום והיעד, וזה גרוע ממשיכת אוזן!

בשיחה עם נערים על חייהם אני נהנה להציף שוב ושוב את מטרת חייהם, רובם בורחים מזה כי זה יחייב אותם, אבל זה הסוד של זה, יחד עם ההתחייבות תבוא להם גם הבהירות של היעד מתוך שאיפה טהורה עם הרבה סייעתא דשמיא.

 

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין