אאא

אין ספק, מה שעד לא מזמן חשבנו שהוא בלתי אפשרי אצלנו; שאנחנו משהו אחר, שהם משהו אחר, התפרץ כמעט בלי להודיע, וסחף אותנו אל מערבולת אחת גדולה. הפכנו לעיסה עולמית מהוססת, שעדיין לא הגיע זמנה לצאת מתוך התנור.

אין ספק, קשה לכולנו, אין בית שאין בו מתבודד או שניים, כאילו הפכנו לחסידי ברסלב משכבר השנים. האחד פוטר, השני פיטר, השלישי ממתין להודעה על פיטורין ועל זאת הדרך. נותרו רק אלו שמלכתחילה היו מובטלים, ששים אי שם בתוך תוכם - סוף סוף הם לא לבד.

ישנם זמנים של אפלה, בהם האור דומם בתוך עצמו, מדליק נר של חושך, וממתין באימה. ישנם זמנים בהם גשם שחור מותך ארצה, והיא, צבועה בצבעים של מלחמה, שותקת - כמעט נכנעת.

אך דווקא בזמנים כאלו, פתאום מתגלה אור גנוז, אור שתמיד חלף על פנינו בלי משים, בלי שחשבנו בכלל להפנות אליו את מבטנו, אור שבעת הימים שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

אני מדבר על חתונות, על אנשים שרגע לפני - דמיינו את עצמם באולם ענק, חוגגים את יומם הגדול, ובאחת, הכל שקע, החלום התכווץ ואיתו האולם וכמות האנשים. כל העולם התכווץ.

ופתאום, בתוך עמק הבכא, אפשר לראות את כל אותם חברים, רוקדים במרץ, כובשים עוד פיסת אספלט בין מכוניות, או איזו גינה שמעולם לא חלמה על סיטואציה, בה היא תארח אירוע שכזה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הרבה פעמים אנחנו עוברים ליד השמחה, נדים לה בראשנו, וממשיכים הלאה. עכשיו הכל שונה, האנשים צוללים את תוך השמחה, והאהבה של האחד לשני - מרקיעה שחקים. כל אדם בתוך אירוע חתונה 'מקורן', מרוח בממרח מיוחד השמור לימים כאלו. ממרח האחדות.

אני יושב בצד ומתבונן על הטלפון המצלצל, שומע עוד ועוד אנשים שהתקשרו לבטל אירוע, האחד לא יודע מתי יתחתן, השני בסוף לא מגיע מחו"ל, תפילות ההלל הגדולות בפסח צומצמו למניין, ועוד.

אני מתבונן על הגיטרה והיא מחזירה לי מבט מוזר שכזה, מבט נטוש - היא רוצה לצאת החוצה עם המיתרים שזה עתה הוחלפו לה, להיפרט שוב ושוב, לגעת בלבבות האנשים, ואין לי כמעט דרך איך להסביר לה - גיטרה היא גיטרה, ואין לה שום דבר אחר חוץ מתווים וצלילים.

אבל אני מנשק אותה (ממרחק של שני מטרים), ומספר לה על הלהבה הקטנה שהתפרצה לאחרונה בעמקי הלב - להבת החיבור, להבת הקשר האנושי, הלהבה שקראנו עליה בספרי אגדות ישנים, ובקול שקט מנחם אותה ואותי - ברגע שנצא שוב לנגן, מחר, מחרתיים או בעוד חודשיים, ננגן לאור השלהבת הנפלאה הזאת, שלהבת שהציתה מחדש חדרים שלא הכרנו בתוך הלב.

אנחנו ננגן שוב, אל תוך הנקודה העמוקה ביותר. אל תוך נקודת האחד.