פרשת מצורע עוסקת במגפה של לשון הרע, בתגובות הפיזיולוגיות לדיבור לקוי שמשליכות גם על הבית וגם על הגוף והצורה.
בעידן המתקדם שלנו קל להיחשף לנזקים ההרסניים של המילה הרעה. החל מנזקי ה'שיימינג' והבריונות ברשת, ההסתה והשיסוי הבין-מגזרי, ועד 'חופש הביטוי' בתקשורת שהופך לפעמים בנורמה לשם נרדף להוצאת שם רע, רכילות וטינוף הזולת.
אך פרשת מצורע עוסקת פחות במשמעות הנדרשת מכלל הלאו.
ב'לשון הטוב'.
לא מספיק ש'לשון הרע לא ידבר אלי', כדי לדעת להתקדם הלאה אנו חייבים גם לדעת ולפתח את המיומנות להשתמש ב'לשון הטוב'.
בהנחה שכשם שלשון הרע הוא 'שפה' שמשליכה על התקשורת ועל האישיות, שיש בה מנגנון פיזי ומילולי, גם בהיפוכה הטוב והפחות-מדובר נחפש את ההיבטים הללו, את ה'שפה' הצחה והטובה שעלינו לאמץ חיים, על מעלותיה הרבות והקוד הבלתי פורמלי שלה.
בספר "אדיר במלוכה" הובא מעשה באדמו"ר רבי אהרן מסדיגורא שפעם הלך בחוצות העיר באישון לילה, הסתכל למעלה על הרקיע זרוע הכוכבים ואמר:
"אדם היושב בחדר חשוך, מה עושה? מדליק אור. מנהגו של עולם, שהחדר גדול הוא והנורה קטנה לעומתו בהרבה, ובכל זאת מספיקה היא כדי להאיר.
ואילו כאן, בורא העולם ברא שמש שגדולה ועצומה פי כמה וכמה מכל העולם כולו, וכל שכן שהיא יותר גדולה מהאדם. היכן מצינו שמאור גדול יותר מן החדר שאותו הוא צריך להאיר?"
והשיב, אמנם נכון. העולם הוא קטן, והאדם קטן עוד יותר. אבל נשמתו של האדם גדולה היא ועצומה הרבה יותר מכל הכוכבים ביחד ואם כן כל שמי מרום וכוכביהם- זעירים ואפסיים הם לעומת נשמתו של ילד יהודי קטן אחד ויחיד ובדין נוצרו לשרתו...
בכל יהודי, גם הרחוק ביותר טמון 'ניצוץ', ניצוץ המחבר אותו אל בוראו. כשאתה חושב שאתה רחוק מהקודש, לא מחובר, לא נכלל בקהילת הבורא ודורשיו, טעות גדולה בידך.
שלמה המלך כתב "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה..." (שיר השירים ח', ז')
לא משנה כמה מים יזרמו ויבדילו בינך לבין בוראך, הם לא יוכלו לכבות את האהבה שיש לבורא אליך. זהו רק אבק המכסה את האמונה שלך בבורא, בתוכך אתה גדוש באמונה ובכוחות.
כשזה מגיע ומחלחל לעצמות, אפילו אנשים הכופרים ביותר נעשים לפתע המאמינים הגדולים ביותר.
את אותו ניצוץ קדוש הטמון בכל יהודי ויהודי עלינו להדליק, לקרב אותו, אז נראה שכל כולו נעשה שלהבת אש...
היכולת לעשות ולהאיר את ניצוץ הטוב בעולם, להוציאו לידי מימוש הוא באמצעות מילה טובה לאחר, לשון הטוב.
"כמה דעונשא דהאי ברנש בגין מילה בישא, כך עונשיה בגין מילה טובה דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל" (זוהר, ח"ג, מו).
'מה רב עונשו של מישהו שיכול היה להגיד מילה טובה במקום, ובחר לשתוק'.
הזוהר הוא המקור לכך שמפנה אותנו לאחריות המחייבת. לא מספיק לא להרוס, צריך להועיל.
מסופר על הרב דסלר, שכאשר התמנה להיות משגיח בישיבת פונוביז', דיברו עליו שהוא רך ולבבי מדי לתלמידים. היו שחששו שיהיו תלמידים שיזהו זאת כחולשה והלכו להתייעץ על כך עם החזו"א. החזו"א ענה להם בתמצית: "קניין משיכה עדיף מקניין חזקה".
לחפש את הטוב שבאדם
הגמרא במסכת תענית (כ.) מספרת סיפור על פגישה משמעותית בין רבי שמעון בן אלעזר לבין יהודי פשוט ומכוער.
"מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל גדור מבית רבו והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים,והיה ליבו גס בו, ומצאו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו (האדם מכוער): "שלום עליך רבי". ולא החזיר לו שלום.
אמר לו (רשב"א) : "ריקה, כמה מכוערין בניו של אברהם אבינו!.."
ענה לו : "ומה אעשה? לך אמור לאומן שעשאני".
מיד ירד רשב"א מן החמור והשתטח לפניו, אמר לו "נעניתי לך, מחול לי!"
אמר לו: "אין אני מוחל לך, עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו כמה מכוער כלי זה שעשית"
הלך אחריו ג' מילין, שמעו בני עירו ויצאו לקראתו. אמרו לו "שלום עליך רבי!"
אמר להם (האדם המכוער): "למי אתם קוראים רבי?..."
אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך"
אמר להם: "אם זה רבי- אל ירבו כמותו בישראל"
אמרו לו: "חס וחלילה, ומה עשה לך?" אמר להם כל העניין, הפצירו בו מאוד שימחול לו.
אמר: "הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".
אותו היום ישב (רשב"א) ודרש בבית המדרש הגדול שלו: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז".
בסיפור זה אנו זוכים להצצה אל דיאלוג בין הרב הגדול, שמייצג ונושא על גבו את גישת כל 'עולם התורה' ("אתם הדתיים", שם שם) לבין עובר האורח הפשוט והמכוער.
דיאלוג שחושף בתוכו וגם בעצמנו את החולשות האנושיות והבסיסיות שאיש אינו חף מהם, גם לא דמות רוחנית גדולה ומייצגת.
כאשר ה'מכוער' (מפליא שגם בסוף הסיפור הוא עדיין לא זוכה לשם ולמהות אחרת מלבד הכיעור המייצג) משיב לרשב"א "לך לאומן שעשאני" הוא כביכול 'מאפס' את הדברים וממחיש לרב ולעולם כי כשאדם מעליב את זולתו, הוא לא שולח רק לו חץ לליבו, אלא כביכול פוגע גם באומן שעשאו, בהקב"ה בעצמו ואין מחילה פשוטה על זה.
בסופו של התהליך ישנו רק תיקון אחד לכך, כאשר הרב דורש בביהמ"ד הגדול כיצד ראוי להתנהג במקרה שכזה ומתעל את הנסיון האישי שהוא עצמו חווה למניעת תופעות נשנות כאלו בעתיד, תוך כדי הודאה בחולשותיו קבל עם ועדה והדרכה לעתיד לתלמידיו ושומעי לקחו לפיו עליהם לנקוט בגישה שונה, מכילה ובשפה של טוב.
האיש המכוער כיוון את תכלית בקשתו ל"ובלבד שלא יהיה רגיל כן".
אין כל מנוס שזה עשוי לקרות שוב- כולנו בני אדם. אך השאלה כמה זה קורה לנו וכיצד אפשר למנוע מראש רגילות במעשים כאלו. כנגד זה בא וייסד את שיעורו הרב ותיקן כאמצעי מניעה את הלימוד לכך שהאדם חייב לרכוש לעצמו גישה אחרת שתשפיע על כל הלך חייו לטובה.
רבי צדוק הכהן ביאר שהכוונה ב'מכוער' היא ברובד עמוק יותר של מידות ולא במראה חיצוני בעלמא, שרשב"א זיהה בו מידות רעות ומכוערות
ועדיין.. התגובה של אותו אדם היא "לך אמור לאומן שעשאני"- נכון שלא תיקנתי עדיין מידותיי, אבל אל תשכח שהקב"ה ברא אותי כך...
במה אתה בוחר להתמקד? בכיעור איתו נבראתי או בחיפוש הטוב שבי?
והלקח שנלמד מכל הסיפור בשורה התחתונה- "לעולם יהיה אדם רך כקנה".
לא "אוהב הבריות", לא "שומר פיו ולשונו", גם לא "מקבל בסבר פנים יפות".
אלא "רך כקנה".
היכולת להכיל, לקבל אדם שמגיע ממקום שונה ואחר לגמרי כמו שהוא, לא להזדהות ולחשוב כמותו, אך לראות ולהבין אותו ממקומו שלו. זו יכולת שיש רק למי שהוא לא 'קשה כארז', שיש בו גמישות להכיל, שיש לו שפה רכה כקנה, טובה ומכילה.
המשוואה נשמעת פשוטה- תחפש טוב שווה תדבר טוב, וכן להיפך.
'לשון הטוב- מדבר אלי!'
'לייק' קטן לאדם
מתוך מכלול הרשתות החברתיות התבלטה רשת 'פייסבוק' בגאוניותה והיתה חלוצה של פונקציה אחת פשטנית, אך רבת עוצמה והשפעה- כפתור ה"לייק". זהו אותו כפתור שבלחיצתו יכול כל גולש להביע רגש חיובי כלפי דבר מה בו שיתף גולש אחר.
לא מעט משתמשים מרעננים את עמוד הפייסבוק שלהם מספר פעמים בדקה, בודקים אם צחקו מהסטטוס השנון שלהם, אם מישהו הזדהה עם הסטטוס העצוב שהעלו, אם היו שיתופים לדעה שהביעו ברשת והאם הגיבו בחיוב לתמונה שפרסמו ועשו 'לייק'.
מה יש בו, בסימן הקטן של האגודל הזקור שהרשת החברתית מספקת לנו, שכל כך משלהב אותנו?
מדוע אנשים נשאבים לפלטפורמה הזו כדי להרגיש ולטעום מעט מה'אושר' המדומה הזה שמגיע עם המשפט "35 מחבריך אוהבים את זה"...
במחקר שעשה מסרו אמוטו, הוא גילה כי כאשר חושפים כלי שבו מים למילים חיוביות, מחמאות, תמונות יפות או מוזיקה נעימה, ולאחר מכן מחלקים אותם למספר צלחות פטרי (צלוחית שטוחה לבדיקות וניסויים במעבדה) וחושפים אותם לטמפרטורה של -250C למשך שלוש שעות, ניתן לראות במיקרוסקופ שנוצרים בהם גבישים קריסטליים מרהיבים. אולם לעומת זאת, כאשר המים נחשפו לדברים שליליים, מתקבלות צורות מכוערות ולא סימטריות.
מסתבר שכולנו, ממש כולנו, בכל גיל ובכל מצב צבירה משוועים למילה טובה.
המילה הטובה היא מטבע עובר לסוחר בעל ערך רב. במיוחד כשמורגש שזה אמיתי ומנומק היטב.
מחמאות עמוקות
גם ככלי חינוכי, נוכל להיעזר רבות בצורה שימושית מאוד ב"לשון הטוב" מעצים מול ילדינו ותלמידנו.
מחמאה היא כלי נחוץ בארסנל, אך יש לדעת להשתמש גם בה בצורה המיטבית.
באמצעות שימוש נכון ניתן גם להקנות לילד או לתלמיד תחושת דימוי מעצימה וגם לגלות ולשקף לו ערכים וחוויית הצלחה.
לשם כך עלינו להקדיש רגע ולתת "מחמאה עמוקה".
לא מחמאה סתמית לצאת ידי חובה. "כל הכבוד", "מצוין", "מעולה".
אלא מחמאות שמעידות על תשומת לב ושיש בהן ערך מוסף.
'מחמאה עמוקה' מתחילה במילת מפתח של "ראיתי/שמעתי/הבנתי/שמתי לב" וממשיכה בפירוט הסיטואציה ובמיקוד לתכונת אופי או מידה טובה קיימת.
דיאלוג כזה לא יהיה:
ילד: "אבא שמתי את הצלחת בכיור ובירכתי ברכת המזון..."
אבא: "כל הכבוד, 'צדיק'!"
אלא תגובה מושקעת יותר בסגנון: "ראיתי שיש בך ששמת את הצלחת בכיור ושמעתי שגם בירכת בכוונה, זה גרם לי לשים לב שאתה אחראי ומקיים את מה שדיברנו לפנות מהשולחן וגם משקיע בלברך בכוונה ובסבלנות"
"ראיתי שאתה משתדל ברצינות ללמוד למבחן, כל הכבוד על ההתמדה והשקדנות ללמוד כך שעות בסבלנות!"
"התפעלתי מכך שוויתרת לאחותך על הממתק, יש לך מידות טובות של ותרנות וטוב לב..."
אפשר וכדאי גם ליזום בעצמנו 'מחמאות עמוקות' ולא לחכות לדרישה מהילד.
מחמאה עמוקה של 'ראיתי', 'הבנתי', ו'שמעתי' מעידה לילד כי שמים לב אליו ולמעשיו, לא רק כשהוא עושה 'משהו לא טוב' הוא מקבל נזיפה במקום, אלא יש תשומת לב ופידבק חיובי מכיל גם על הדברים הטובים וה'נורמאליים'...
המשמעות הנוספת של 'מחמאה עמוקה' היא לשקף לילד חוויית הצלחה ולהעלות את הדימוי והביטחון העצמי שלו בכך שידע ויכיר בכך שקיימות בבסיס שלו תכונות חיוביות רבות שפעילות בו.
שמאחורי הפעולות והתוצאות עצמן ישנה מערכת מורכבת של ערכים שהוא מממש ומצליח, כמו: אחריות, בגרות, פיקחות, זריזות, נדיבות, חברתיות, לב טוב, כישרון ועוד ועוד שהילד עצמו לא יודע תמיד לתרגם את הסיטואציה לתכונת אופי ומידה טובה.
כאשר הוא שומע את זה מאיתנו הוא מתרגל לתרגם את זה לתכונה חיובית או כישרון שקיימים בו ובאים לידי ביטוי בפועל, ואז מרגיש תחושת הצלחה כפולה ומשמעותית ומפתח דימוי עצמי חיובי ובריא. יש בו משהו טוב וגם אנחנו אפילו שמנו לב לזה וחיזקנו אותו בחיזוק חיובי. מעבר לכך הוא מתרגל לשמוע בבית "שפה טובה וחיובית" ובהמשך גם לדבר בכך בעצמו לאחים ולחברים ונהפך להיות שגריר של 'שפת הטוב' בעולם.
לדבר טוב, להכיר טוב, זו הדרך המשמעותית ביותר להרגיש ולחוות אושר, לדברי מרטין סליגמן, מי שפיתח את תפיסת הפסיכולוגיה החיובית ודרבן אנשים להכיר בטוב ולהודות לזולתם בכתב ובע"פ בכדי לממש את האושר שלהם עצמם.
המשמעות של לשון הרע מובילה לנגעים פיזיים ותחושות שליליות פסיכוסומטיות כמבואר בפרשה.
רק הגיוני להסיק ש'מידה טובה מרובה' ושגם דיבור טוב יוביל לתחושה טובה בגוף ובנפש שלנו ושל הסובבים אותנו.
אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים: Merkazkuma@gmail.com