בפרשת השבוע, פרשת קורח, מרבים המפרשים להתעמק בטענתו המרכזית של קורח כלפי הנהגת משה רבנו. מה שורש הקנאה העזה שתקפה אותו? מהיכן היא נובעת?
הרמב"ם כותב בהלכות טומאת צרעת (פרק ט"ז הלכה י'): לשון הרע איננה רק חטא שבין אדם לחברו – אלא גם חטא שבין אדם למקום. לדבריו, מי שמדבר לשון הרע – סופו שידבר גם על תלמידי חכמים, על נביאים, ולבסוף אף על הקב"ה בעצמו: "וזהו דרך הלצים הרשעים, בתחילה מרבים דברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך יהי' להם הרגל לדבר בנביאים... וכופרין בעיקר..."
על כך מקשה הגאון רבי מיכל זלמן שורקין (בספרו מגד גבעות עולם, חלק א'): כיצד יתכן שמדיבור של לשון הרע כלפי אדם פשוט – יגיע אדם לשיא של כפירה בעיקר? מהו המדרון שמוביל להתדרדרות כזו חמורה?
הוא מבאר את הדברים על פי דברי מרן הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זצ״ל: במבט שטחי, נראה כי חטאו של קורח מצוי בסוף דבריו – "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְׂאוּ עַל קְהַל השם?" (במדבר ט"ז, ג'). אך בעומק, שורש החטא טמון דווקא בתחילת הפסוק: "כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים".
הט"ז מעיר על נוסח תפילת ראש השנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". מדוע הכפילות – "כל" ו"כולו"? אלא שמטרתה להדגיש שכל הבריאה – כולה וללא יוצא מן הכלל – זקוקה למלכותו יתברך במידה שווה.
בדומה לכך, גם קורח בכפלו: "כּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִים" – ביקש לומר: אין הבדל בין אחד לחברו, כולם שווים בקדושתם. ואם כן, הקושיה כלפי משה ברורה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְׂאוּ?"
אך זו בדיוק טעותו של קורח – השוואה גורפת, כאילו כולם שווים. זו אינה אמת. יש מדרגות אין ספור בקדושה וברוחניות – ויש מי שהוא גבוה מעל גבוה, עד למשה רבנו, אדון כל הנביאים.
וזה היה גם חטאה של מרים, שהשוותה בין משה לשאר הנביאים – והשוואה זו, דווקא היא, נחשבת ללשון הרע. שכן אין זו רק אמירה – אלא טשטוש הגבולות, ניסיון להנמיך את הרם ולהרים את הפשוט. כאן שורש הסכנה: בלשון הרע, האדם מבקש באמצעות מילים לטשטש את המציאות – להעמיד את כולם באותו גובה, כביכול.
במילים שלנו: הוא בא להנמיך.
ומכאן מובנים היטב דברי הרמב"ם: זהו המסלול המסוכן – מן הדיבור הקל לכאורה, אל ערעור יסודות הקדושה. מהשוואה בין אנשים – להשוואה בין תלמידי חכמים, לנביאים, ולבסוף – כלפי שמיא חס ושלום.
0 תגובות