אאא

מי שיודע להתבונן, יכול לזהות תופעה מעניינת למדי שמתרחשת בציבור החרדי של השנים האחרונות. אחרי עשרות שנים שהכל היה נראה ברור ומוסדר, לפתע יותר ויותר צעירים מתלבטים פונים ומבקשים לדעת - מה היחס שלנו למדינה? מה היחס שלנו לתנועה הציונית? למה אנחנו לא אומרים הלל ביום העצמאות? וכו' וכו'.

כמי שניצב בראש מכון שיעדו לתת מענה חרדי שורשי לשאלות הללו, אני נפעם מריבוי הפניות בעניינים הללו, מדי שנה בימים אלו. איך כתב לי אברך שנון - "אני מחפש להבין את הדברים האלו, ויש לי רק שני סוגי מקורות נהירים. או כתבי הרב קוק ותלמידיו או כתבי הרבי מסאטמר ותלמידיו".

אין אמצע?

ובכן, יש גם יש אמצע.

שביל הזהב שבה צועדים רוב בני הציבור החרדי - לאורם של גדולי ישראל מכל הדורות והזמנים. הדרך הזו מאוד לא נוחה לחשיבה הפשטנית, משום שהיא מורכבת. לא מעניקה תשובה חד משמעית. מצד אחד באם הישיבות החרדיות, ישיבת פוניבז', תולה דגל ישראל. מאידך אין שום אמירת הלל, ויש תחנון וניסיון לקיים סדרים ככל האפשר.

אם נרצה להעמיק בעניין, כדאי לשים לב למנהג מרתק שהחל בשנים האחרונות, דווקא מהחלק הספרדי של הציבור החרדי. "יום שכולו תורה". כינוסים ואירועים בבתי כנסת רבים, שבוחרים לציין את יום העצמאות - שהוא גם יום חופש על פי החוק - לסדרות ארוכות של שיעורי תורה מפי רבנים ומרצים, לאורך כל היום כולו. ההרצאות לא עוסקות כמעט בהשקפה בענייני מדינה, אלא בסוגיות תורניות שגרתיות.

וזה רבותיי, על רגל אחת, ההתייחסות של הציבור החרדי ליום העצמאות.

לא, אין לנו שום התכחשות לחסד הגדול שאירע לנו. אחרי אלפיים שנות רדיפות וריחוק מהארץ, כלל ישראל זכה לחיות בארץ הקודש ולזכות למנוחה יחסית. בהשוואה לכל הדורות שקדמונו, אנחנו במצב של 'איש תחת גפנו ותאנתו', כלשונו של הבית יוסף על הישוב היהודי בצפת. יש אמנם פחדים ואסונות, אבל ללא שום השוואה למה שהיה. ועל כך, כל יהודי בעל נפש, בכל יום מודה ומשבח ומהלל למי שהביאנו עד הלום.

אז למה שלא נאמר הלל? שואלים הצעירים. למה שלא נניף דגל, ולמה שלא נודה בפה מלא שאנחנו שמחים במדינה?

התשובה מורכבת ומצריכה התבוננות:

ההגדרה של מדינת ישראל - היא 'מדינת לאום'. מדובר בחידוש שנוצר בעידן המודרני. הפילוסוף והוגה הדעות שיצר את מושג 'המדינה המודרנית', נקרא תומס הובס בספרו 'הלוויתן' (ספר היסוד של תחום מדעי המדינה).

'הלוויתן' הוא ההגדרה שלו למדינה המודרנית. כלומר כוח אדיר ואלילי. הובס, כמו כל ממשיכיו, רואים במדינת הלאום המודרנית, אליל שממיר את אלוקות ה' בעולם. אם עד אז הריבונות הייתה נתונה לריבון כל עלמין, ולבני אדם הייתה רק בעלות ארצית; 'הלווייתן' כביכול נטל את הריבונות מן השמים ומסרה לבני אדם.

האיור בכריכה של הספר לויתן (מתוך המכלול-ויקיפדיה)
האיור בכריכה של הספר לויתן (מתוך המכלול-ויקיפדיה)

אלו לא רק הגדרות פילוסופיות. זאת המציאות הפנימית התת-הכרתית שעליה מושתת רעיון המדינה. גם אנחנו, יכולים להשתמש במינוחים כמו "המדינה לא תאפשר את זה" וכדו'. לא שזו עבודת אלילים כפשוטה, אבל בהחלט יש כאן האנשה והאללה.

אם נקצר את הדברים, הרי שבחגי וטקסי הסגידה למדינה אין לנו חלק ונחלה, המדינה היא לנו - כמו כל דבר של חולין: עבודה, פרנסה, כסף, הנאות - יש בה תערובת של טוב ורע. כך ברא ה' את עולמו. יש קודש. ויש חול. הקודש מזוכך. את החול צריך לזכך. ולכן, בדיוק כמו שיהודי חרדי שיש לו משרד או מפעל, לא יראה בו 'קדושה' או 'טומאה', כך גם הדבר כלפי 'המדינה'.

כן, המדינה היא דבר מורכב. לא טמא מוחלט כמו שמשוכנעים בסאטמר. לא קודש כמו שחושבים בציונות הדתית. אלא חולין. המדינה היא וועד בית גדול. יש בה המון מעלות: כלכלה, ביטחון, מניעת התבוללות, שמירת כשרות ושבת בהרבה מהמרחבים הציבוריים - וגם תמיכה במוסדות תורה באופן שלא היה כדוגמתו. ולמרבה הצער יש גם הרבה רע. כמו שכולנו יודעים.

ההשקפה החרדית לא חוגגת ביום הזה, לא בגלל שהיא זועמת על המדינה. אלא בגלל שהיא רואה את התמונה המורכבת. אנחנו לא סוגדים לאליל הלוויתן. אנחנו גם לא מגרשים אותו. אנחנו מתמודדים איתו. כל יום ויום. בלי קשר אם ביום זה הוא חוגג את יום הולדתו או לא.

לנו החרדים יש שליחות גדולה מול המדינה. זו אותה שליחות שיש לנו כשאנחנו עוזבים את הבית מדרש ויוצאים למשרד. ברור שאף אחד מאיתנו לא ילבש בגדי שבת ויאמר הלל, ביום העצמאות של המשרד שלו. משום שמשרד הוא לא בית כנסת. הוא מקום של חולין שיש צורך לעבוד בו. הוא גם מקום שבו אפשר להיכשל, וגם מקום שבו אפשר להשיג גדולות ונצורות. הוא מקום חולין. מקום מורכב.

השליחות שניקח מהיום הזה היא להגביר את הטוב, להשליט את מלכות ה' על כל המרחב. את השליחות הזו מבצעים השלוחים שלנו, בפרלמנט, ברשויות המקומיות, ובכל מקום אחר. הם עמלים להגביר את הטוב שבמדינה. ומנסים להתמודד עם חלקי הרע שבה.

ביום חולין זה, יום העצמאות, חשוב שנעצור לרגע ונתבונן. לא נאמר הלל, וכן נודה לה'. לא נסגוד לדגל, וגם לא נשרוף. נלמד להתמודד, לקדש את החומר, לגרום שכבוד ה' יגרש את התנינים הגדולים - הלווייתן ויותיר את המעלות ויביא לנו כבר גאולה שלמה. 

  • הכותב הינו מייסד מכון 'המכלול' ו'מרכז והגותא - הגות יהודית חרדית לדור הצעיר