אאא

נראה שעדיין נעשים מאמצים לאתר את 'הסיבות הא-לוקיות' שבעטיין הופץ הוירוס, אלה מציינים את ביזוי בתי הכנסת, אלה מביטים אל אורך הפאה, ואלה זועקים את זעקת האפליה במוסדות החינוך.

הענשה עצמית, היא אם כל חטאת, היא מצלקת את הנשמה ומאבדת מחיוניותה. אי אפשר לשאוף לפריחה דתית וערכית במרחב נפשי של הלקאה עצמית ותודעת ענישה. טיבם של חיים בצל תודעת עונשין שהם מעלים לאורך זמן תחושות הרסניות כמרירות, אכזבה ועייפות נפשית. כשאחריתם היא חיפוש טורדני אחר 'נתיבי מילוט' על מנת להקל את משא הכאב מעל הנפש הסובלת.

נראה כי המרכיב הנפסד ביותר במכלול ההתייחסות האנושית אל הסבל, הוא הפנייה טורדנית של אצבע מאשימה אל נשוא הסבל בשאת כאבו. שעה זו היא שעתה הגדולה של גיוס החמלה.

השעה בה אנו פוגשים נזקק ברחוב, היא השעה בה עלינו להעניק לו מטבע או מזון ולא לנתח באזניו את הסיבות והגורמים למצבו האישי – גם כאשר אנו משוכנעים בנכונותן.

כמה קהים רגשותיו של אדם אשר בשעת כאבו של הזולת מסוגל להתייחסות נוספת מעבר לחמלה, נתינה והשתתפות בכאב.

מה שעשה אברהם אבינו הראשון כשנתבשר על הפיכת סדום הוא - לעמוד ולהתחנן ולערוך דברים להצלת כל רשעי סדום ועמורה בשם בקשת הצלת הצדיקים הבודדים שבתוכה.

מה שהוא לא עשה, היה התבוננות עמוקה ואיתור 'הסיבות הא-לוקיות' לעונשם החמור הממשמש ובא.

השאלה בדבר מציאות הסבל בעולם היא אחת משאלות האמונה הגדולות, נצחיותה של שאלה זו נצחית כדברי ימי עולם, הוקדש לה ספר מיוחד בין עשרים וארבעה כתבי הקדש שלנו, ועסקו בה כל החכמים. - התלייה הכפייתית והילדותית של השאלה הגדולה הזו כל אימת שצץ סבל בסדרי גודל טראגיים - בחוסר שביעות רצון של ה' היא בלתי נסבלת. משה שראה את בשרו של רבי עקיבא נסרק במסרקות של ברזל שמע מאת הקב"ה בתגובה: 'שתוק. כך עלתה במחשבה לפני.' המלאכים שראו את עור פניו של רבי ישמעאל כהן גדול מופשט מעליו תוך שהוא חי שמעו מהקב"ה: 'אם אשמע קול אחר פעמיים, לתוהו ובוהו אשית הדומיים'.

דברי הרמב"ם הידועים בפרק ראשון מהלכות תענית הם שרטוט קווי-המתאר של עמדתו הקיומית של האדם המאמין נוכח הייסורים – השיבה בתשובה ותיקון המעשים. זוהי עמדה קיומית הרואה בשיפור המעשים את התגובה הקולעת ביותר נוכח יסוריו של הפרט והציבור הסובל. זוהי איננה קריאה להטחה נוקשה של אשמותיו של הזולת בפניו. ובודאי שלא הצעה לפשרה הכללי של חידת הייסורים.

אנו סופרים את הימים הללו לקראת היום בו נשוב כמדי שנה, 3332 שנים לאחור, אל מרגלות ההר, שם נכרתה אז הברית שבין גוי וא-לוהיו. בבוא חז"ל לתאר באוזנינו את ברית חורב הם מרבים לעשות שימוש במטאפורה של נישואין:

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה - מה בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה, ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין. שנאמר בהם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וכתיב ביה: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ; בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זה מתן תורה שנתחתן עמהם.'

במשך אלפיים שנות גלות חווינו השפלות וסבל, צרות וייסורי גוף ונפש. על אף כל אלה, העם נאחז במצוות. אני פוגש ליתים ''יורדים'' ישראלים בעמק הסיליקון, ונפעם בכל פעם מחדש עד כמה מטרידה אותם שאלת ביצור הזהות היהודית של ילדיהם.

אני מניח, כי לו הברדיטשבער היה חי היום, היה מקים מאהל מחאה נגד המדובבים, היה בוכה את נשמתו ומסנגר על ההמונים. הוא היה מצביע על כך שעל אף השנים הרבות שחלפו מאז ההתגלות - עדיין אנשים דבקים בתורה ומצוות, עדיין עוסקים במעשה חסד, הרגישות המוסרית הולכת ומשתכללת. ה' גאה בעמו, ומבקש להשפיע עליהם שפע רב.

אין אנו יודעים איפה, פשרם של ייסורים – אך אנו יודעים אל נכון כי עם ישראל, סגולתו של מקום, ממשיכים להאציל מאמונתם על כל, ולקדש את שמו באהבה.

קיומו הפלאי של העם היהודי מגלם את האמונה בנצח ישראל ובחירתו הנצחית בעמו.