עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת
ישנן ב' פרשות עמן אנו חותמים בכל שנה מחדש את ימי ספירת העומר: פרשת בחוקותיי, ופרשת במדבר. סדר פרשיות אינו מקרי, והוא לפי מה שנאמר בגמרא [מגילה לא' ע"ב] ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת; ושבמשנה תורה קודם ר''ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא?! אין! עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן. ע"כ.
אם כן, חז"ל גילו בחג שבועות ("עצרת" בלשון התלמוד) בחינה מסוימת של יום דין ובדומה לראש השנה, ועל כן בא עזרא הסופר ותיקן תקנה לקרוא פרשיות בעלות תוכן זהה לפני ראש השנה ולפני חג שבועות. אמנם, פרשיות אלו לעולם מסודרות כך שהן אינן סמוכות ממש לראש השנה או לעצרת. תמיד יהיה הפסק של שבת אחת נוספת בין השבת שקוראים בה את הקללות לבין המועד המדובר. וכן מובא בתוס' [שם ד"ה קללות] הטעם מדוע אנו מקדימין לקרוא פרשיות הקללה שתי שבתות קודם המועד ולא ממש בסמוך: לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר''ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לר''ה, ומטעם זה אנו קורין במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת. עכ"ל.
ולאור האמור עולות כמה שאלות מהותיות:
ראשית, מדוע חג עצרת נחשב כמו ראש השנה? אכן ברש"י פירש [שם ד"ה קודם עצרת] שהוא זמן קציר וזמן פירות האילן כדמפרש ואזיל. עכ"ל. ולפי זה מתוך שתקופת עצרת היא תקופה גורלית מבחינת היבול, נמצא שמתעורר דין לקבוע מה יעלה עם הפירות ועם התבואה. מ"מ צריך ביאור דהרי קיימא לן שהתורה קדמה לעולם (ראה פי' אור החיים עה"ת שמות יד' כז'), אם כן הדין המתעורר בעולם בתקופה זו - מקורו בתורה, ושורשו בנקודה רוחנית המתחדשת עם חג עצרת. מה אם כן הסיבה הפנימית לכך שבתקופה זו מתוחה מידת הדין?
שאלה נוספת יש לשאול, מה הקשר בין פרשת במדבר שהיא היא החותמת את ימי הספירה, לבין חג השבועות? אמנם בפי' התוספות לעיל נתנו טעם להפסק בין שבת "בחוקתיי" לחג עצרת, מ"מ עדיין צריך להבין מהו הקשר בין פרשת במדבר לחג עצרת ומדוע פרשה זו היא לעולם חוצצת בין הקללות של חומש ויקרא, לבין יום הדין של חג שבועות?
ויותר מתעצמת השאלה כאשר ניגשים לקרוא את פסוקי הפרשה בתחילת חומש במדבר, ומגלים אריכות רבה בתורה בתיאור סדר השבטים ובהגדרת הצורה החיצונית של מחנה ישראל. צריך להבין מה טעם לאריכות זו? מדוע התורה מצווה על מעמד הדומה למפגן צבאי עם יחידות ודגלים? האם אכן דרכה של תורה ליתן דגש רב כל כך על החזות החיצונית? מה טעם מצווה זו ומה הסיבה של הדגלים?
עם ישראל מתאווים לדגלים
חומש במדבר בפרק ב' מתאר את מבנה מחנה ישראל: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. ע"כ. ומפרש רש"י: כל דגל יהיה לו מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע כל אחד כעין אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך כל אחד מכיר את דגלו. עכ"ל.
ומבואר ברמב"ן בשם האבן עזרא שסימנים היו בכל דגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם ומצוירים עליו דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב (בראשית מט ט) ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שורו (דברים לג יז) ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא וכו'. ראה שם עוד שמאריך. נמצא שהצורות והצבעים שעיטרו את הדגלים באו לרמז את מהות רוחנית שאפיינה את כל אחד מן השבטים לפי טבעו ולפי השורש הרוחני ממנו הוא משתלשל.
ואכן עם ישראל כבר ידע על מהות הדגלים עוד בטרם הציווי הנזכר בתחילת חומש במדבר. בתחילת הפרשה מבואר שמצוות הפְּקוּדים לשבטים ולמחנות הייתה "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", אמנם, שנה לפני כן בגילוי האדיר של מעמד הר סיני, עם ישראל חזה במראה הנבואי את מעלתן של הדגלים ובעקבות אותו גילוי נתאווה עם ישראל לאותה המעלה, וכמו שמתואר במדרש (במדבר פרשה ב' אות ג') על הפסוק בשיר השירים (פרק ב' פסוק ד') "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה", בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר בתהלים (פרק ס"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וכו', והיו כולם עשויים דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים, אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן, לכך נאמר הביאני אל בית היין, זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה במשלי (פרק ט') ביין, שנאמר ושתו ביין מסכתי, הוי אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה, אמרו אילולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר נרננה בישועתך וגו', אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם שנאמר בתהלים (פרק כ') ימלא ה' כל משאלותיך, מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.
עוד מבואר במדרש תנחומא (במדבר י"ב פרשה ז'), שמשה רבינו טען כלפי הקב"ה, שדבר הדגלים יכול לגרום למחלוקת בין השבטים, שזה ירצה את המקום הזה וזה ירצה את המקום הזה, וענה לו הקב"ה "אין צריכים לך בדבר הזה, שמעצמם יודעים את מיקומם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים, שנאמר בבראשית (פרק נ' פסוק י"ב) ויעשו בניו לו כן כאשר ציום, יהודה ויששכר וזבולון ישאוהו מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו'".
ענין הפקודים לדגלים ולמחנות - הגדרת המשימה הרוחנית
ובעניין המלאכים שהיו עשויים דגלים דגלים, יש לבאר, דידוע שאין המלאכים יכולים לעשות שתי שליחויות בפעם אחת כי אם התפקיד שהוטל עליהם, וכמו שכתוב אצל אברהם אבינו ע"ה שנצטרכו ג' מלאכים דוקא, וכל מלאך ניתן לו דגל שמגדיר את תפקידו הנוכחי ומה מוטל עליו לעשות השתא בכדי למלאת רצון ה', ולזה נתאוו ונתקנאו בני ישראל במעמד הר סיני דווקא, שגם הם רצו תפקיד מוגדר ומוחלט בעבודתם להקב"ה, ובני ישראל ידעו שלכל אחד יש תפקיד מסוים ושונה מחברו דווקא, וכמו שכתוב ישראל ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, שכביכול לכל אחד ואחד מהשישים ריבוא גברים שהיו בהר סיני היה לו חלק בתורה, ולכן נתאוו בני ישראל שגם הם רצו לדעת מה תפקידם ועבודתם המסוימת בעבודת הבורא, ולכך ביקשו דגלים, וכמו שפרש"י שעל כל דגל היה כתוב הצורה של השבט וצבע מסוים, שכל כולו נועד להורות על ייחודו של אותו שבט.
שהרי ידוע שכל אחד שונה מחברו הן בחיצוניותו והן בפנימיותו, לכל אדם יש מידות ותכונות שונות מחברו, יש אדם שנח לכעוס ויש שאינו, וכן על זה הדרך, יש אדם שיש לו מידת המנהיגות ויש להיפך, יש אדם שיש לו קול ערב ויש שלא, הוי אומר כל אדם שונה הוא מחברו, וה' יתברך נתן לכל אחד אות בתורה שהוא תפקידו בעולם לפי כישרונותיו מידותיו ויכולותיו, וכביכול יש לו חלק בכל התורה כולה שעליו למלאת ולהשלים על אף כל מהותו, דהיינו על האדם להשתמש בדברים המיוחדים והשונים שיש לו , בין לטוב ובין למוטב וע"י אותם תכונות לעבוד את ה' יתברך ולמלאת את חלקו בתורתנו הקדושה.
ובדרך אגב, ראוי להזכיר כאן מה שכתב המנחת חינוך במצוה תקצ"ד שזאת הסיבה שהבן דומה לאבא, כיון שהאב יש לו תפקיד בקיום תורתינו הקדושה וע"י כך הוא עובד את ה', והבן שיש לו חיוב להמשיך את תפקיד אביו והחלק של אביו בתורה אחר שהוא יסתלק מן העולם, לכן תמצא ע"פ רוב שהבן דומה לאב ויורש את תכונות אביו, הן בחיצוניות והן בפנימיות עם אותם מידות וכשרונות כיון שעליו חלה החובה להמשיך את תפקיד אביו בתורה.
ולפ"ז מבואר שגם בני ישראל כשראו את הדגלים של המלאכים שמסמלים את תפקידם המסוים והמוגדר נתאוו גם לתפקיד מוגדר וברור, ולכן ה' ציווה למשה שיתן לכל שבט ושבט ע"פ מה שהוא מוגדר וברור בעבודתו יתברך, וכמו שכתוב במדרש (הביאו האבן עזרא והרמב"ן) דכל שבט ע"פ מידותיו קיבל דגל עם צורה המסמלת ומגדירה את מהותו, וצבע כצבעו באבני החושן.
ודוקא נתאוו לכך בהר סיני כשראו את גודל חובת קבלת התורה, הן בכלליות והן בפרטיות הבינו שתורתנו תורת חיים ורצו בבירור יותר ומוגדר על חובתם.
ולפי זה מבואר מה שכתוב במדרש תנחומא (י"ב פ' ז') המובא לעיל לגבי חשש המחלוקת ומה שענה הקב"ה למשה, דהרי יעקב אבינו ע"ה הכיר בבניו ובמהותם, ולפי סדר זה סידרם משה במדבר סביב האוהל מועד, כפי הסדר המראה על מהותם ותפקידם של כל אחד ואחד בעבודתו יתברך.
וזאת היתה הגדלות של יעקב אבינו, שלפני פטירתו במקום לברך אותם ולהיפרד מהם הוא אומר לבניו את החסרונות כדי שיתוקנו כל אחד לפי מהותו כדי שידע על מה לעבוד, ולכן הקב"ה אומר למשה רבינו שלא יהיה מחלוקת בין עם ישראל.
ולפי זה מובן למה פרשת במדבר היתה באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים ולא מיד ביציאת מצרים, משום שרק לאחר שנה שהיה אהל מועד בתוך האמצע ומחנה הלויים סביביו בתוך המחנות, והיכל קודש מכוון באמצע היה אפשר לומר להם מה מיקום שלהם, ולכן לא היה שייך שם מחלוקת כיון שהכל היה מסביב לקיום התורה הקדושה, ולכל אחד יש לו את המטרה ואת החלק הפנימי בתוך המטרה הכללית, אבל לפני שהיה המשכן והאהל מועד, בלי עבודת ה' יש חשש לקטטה ומריבות ביניהם.
הקשר שבין פרשת במדבר לחג שבועות
חומש במדבר נקרא גם "חומש הפְּקוּדים" בו כאמור כל שבט ושבט מקבל את תפקידו הייחודי ואת מקומו בתוך מחנה ישראל, וכמו כן, כל אחד ואחד מישראל מקבל את "מינויו", כמו שמפרש הרמב"ן: "תפקדו אותם" - ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א). עכ"ל. רגע לפני קבלת התורה בחג שבועות, בקריאת התורה בשבת שלפני, אנו למדים על המורכבות העדינה שיש בעם ישראל: מצד אחד, כולם מקשה אחת בלתי ניתנת לפירוד (וזה ענין מחנה ישראל לשבטיו), ומאידך, כל יחיד הוא למעשה יחידי בעולמו, ואין תחליף לו ולמטרתו הרוחנית האישית אשר משתלשלת משורש נשמתו (וזה ענין הפקידה בשם). בקריאת הפרשה אנו למדים על החשיבות הגדולה שאף לא אחד יפקד ממשימתו בעסק התורה להאיר את העולם באורו המיוחד ולתקן את התיקונים האישיים שלו בעולם כחלק מהתיקון הכללי של עם ישראל.
נמצא שיש קשר הדוק בין תוכן הפרשה "במדבר" לבין חג שבועות שבו נתנה תורה לישראל לפי מסורת חז"ל.
מלבד מה שכתבו התוס' במגילה (לעיל) דהטעם שקורין "במדבר סיני" קודם עצרת - כדי שלא להסמיך הקללות ש"בבחוקותיי" לעצרת, בנוסף מתגלה קשר הדוק בין המסרים הטמונים בעומק הפשט, לחג מתן תורה.
חג שבועות - כראש השנה
נשאר עוד לברר מה ראו חז"ל בחג עצרת שיש בו בחינה של יום דין כמו ראש השנה.
חג השבועות נקרא חג מתן תורתנו ולא נקרא חג קבלת התורה, ואפשר משום שתמיד ה' נותן שפע, אלא שהכל תלוי בכלי קיבול שאנחנו מכינים, ואיך הגדרנו את עצמינו ואילו הם המטרות ששמנו לנגד עיננו בקיום התורה והמצוות.
השל"ה במסכת שבועות (פרק נר מצוה אות ט') מביא את הגמרא בפסחים (דף ס"ח ע"ב) שהכל מודים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא, ומספרת הגמרא דרב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא ע"ש, ומבואר דשבועות הוא יום טוב ויום של שמחה, והשמחה שעלינו לשמוח היא על עצם שייכותנו לעם ישראל וההכרה בגדלות התורה שניתנה לנו באותו היום. אלא דמ"מ כתוב וגילו ברעדה, משום שחידש לנו השל"ה הקדוש שיום זה הוא יום דין. שהרי במסכת ראש השנה מובא שבעצרת נידונים על פירות האילן. וכתב השל"ה בשם ספר תולעת יעקב: "ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה האדם, כן רצה ביום מתן תורה להשגיח ולדון על פירות אילנות העולם, ופירות האילן הם הנשמות והדין ביום זה הוא על שביטלו עצמם מן התורה, והוא אומרם על פירות האילן שלא הושלמו כראוי". דהיינו, שיום השבועות הוא יום הדין על כמה תורה למדנו במשך השנה שעברה. והדברים טעונים ביאור.
ואפשר לפרש את הדברים, עם הקדמה קטנה ע"פ מה שביארנו כבר בענייני ראש השנה גבי נוסח התפילה ביום הדין הקדוש של ראש השנה. שהרי לכאורה היה מן הנראה שבראש השנה היינו צריכים להתוודות כל היום ולומר סליחות ולבקש על נפשנו, ולא להפסיק מלבקש סליחה מהקב"ה ולהתחנן על רוע מעללינו, והרי אנחנו רואים שאין הדבר כן אלא אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו נוסח תפילה בלא שום הזכרת חטא ועוון רק שהוסיפו כמה הוספות קטנות כגון "המלך" וכו ובתפילת מוסף הוסיפו ג’ ברכות כנגד זכרונות שופרות ומלכויות, שגם באלו כתוב בגמרא במסכת ראש השנה : אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. ומדוע לא תיקנו לנו נוסח של סליחות ותחנונים? שהרי בו ביום הקב"ה דן ושופט אותנו על כל מעשינו שעשינו בשנה שעברה, ומחליט מה יקרה לנו במשך השנה שתבוא. כל ענייני הבריאות, נחת מהילדים, פרנסה, טרדות, צער וטלטלות שנעבור נקבעים ע"י הי"ת ביום זה של ראש השנה וא"כ מדוע לא תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה סליחות ותחנונים?
גם בשכל הפשוט שלנו ניתן לתפוש עד כמה הדין יכול להיות חמור ונורא, עם כל זה, חז"ל חשפו בפנינו את גודל רחמנותו יתברך שמו. במסכת ראש השנה גילו לנו חז"ל את הדרך להטות את הדין לחן לחסד ולרחמים, והיא להמליך את הקב"ה על עצמנו באמת וכמאמרם ז"ל "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". תכלית האדם היא להמליך את הקב"ה בכל מהותו, ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו, כאשר האדם מפגין את רצונו להיות חלק מהמהלך הנשגב הזה, כאשר האדם ניצב לפני הקב"ה ומתפלל שיתגלה אור מלכותו יתברך בכל העולם, כאשר האדם מבקש לראות את מלכות השם מתגלה, הרי ע"י זה האדם ממשיך על עצמו הנהגה אחרת. חז"ל הורו לנו, שהתפילות בראש השנה, הם הדרך והאמצעי להמליך את הקב"ה על עצמנו ביום קדוש זה, שהוא יסוד לכל השנה כולה. "היום הרת עולם", יש שפרשו "הרת" מלשון הריון, כביכול ביום הזה הקב"ה בורא "הריון" לכל מה שיקרה בעולם בשנה הבאה.
המלכת הקב"ה ביום הדין
חשוב להבין שהמלכת הקב"ה אינה פעולה של מה בכך. כבר אמר אחד מגדולי האחרונים, כשהאדם קורא קריאת שמע הוא מסוגל לכוון שהקב"ה יחיד ומיוחד, ומושל בז' רקיעים ובארץ ומושל בד' רוחות העולם [ראה שו"ע או"ח סימן סא' סע' ו'], אמנם הוא שוכח להמליך את הקב"ה עליו עצמו. מכיוון שהמלכת הקב"ה היא לא תצהיר שהאדם ממלמל מן השפה ולחוץ, בתפילות ראש השנה נדרש האדם לפתח רצון אמיתי וכיסופים. המלכת הקב"ה צריכה להיות מתוך ביטול הישות של האדם ומתוך רצון לשעבד את כל מהותו לרצונו של מלך מלכי המלכים. לכן מובן מדוע אין בתפילות ראש השנה נוסח של וידוי או תפילה על כפרת עוונות, שהרי העבודה הנדרשת בו ביום היא עבודה פנימית המביאה את האדם לקבלת עול מלכות שמים מתוך רצון אמיתי וציפייה לגילוי אורו יתברך וממילא בשביל לקוות לצאת בגזר דין טוב ביום זה העצה היחידה היא רק להמליך את הי"ת עלינו. אין זה הזמן לבקש סליחה ומחילה כעת ביום זה על כל עוונותינו, זה יבוא בהמשך (ביוה"כ), עלינו מוטלת החובה להראות להי"ת שאנחנו חלק מעובדי ה’ שרצוננו להיות עבדיו ולקיים את כל תרי"ג המצוות ולהוות חלק מעם ה’ שהכרה זו היא הבסיסית בעצם קיומנו. ביום זה שבו הקב"ה מחליט כמה פרנסה בריאות ושלווה יהיה לאדם במשך כל השנה כולה אנחנו ממליכים את ה’ עלינו וממילא הי"ת יראה את מוכנות ליבנו וימלא לנו את כל משאלותינו, דהיינו את כל הכלים הדרושים בשבילנו לעובדו כראוי במשך כל השנה כולה. ולכן אומרים מלכויות בר"ה ולא סליחות.
ואפשר שאותו דבר קורא בשבועות, כידוע שאותה הארה שהיו בחגים בזמן אמת כביכול חוזרת כל שנה ושנה, וקוראים לזה רכבת הזמן, שבכל חג שבועות חלה ההארה שהאירה בזמן שקבלו אבותינו את התורה הקדושה בהר סיני, וכל שנה ושנה נותן הקב"ה את התורה מחדש, ולכל אחד ואחד מאיתנו יש בידו את האפשרות לזכות באותה תורה שנותן לנו הי"ת, רק אם נתכונן לכך כראוי, כי השפע הגדול של התורה יורד לעולם אבל עלינו מוטלת החובה לעשות לו כלי קיבול אצלנו שנוכל לאחסן את אותו שפע גדול. אבל חידש לנו בעל הספר תולעת יעקב המובא בשל"ה הקדוש שהקב"ה דן כל אחד ואחד בחג השבועות על פירותיו דהיינו לימוד התורה שלו כמה למד וכמה ביטל.
ידוע מה שכתב מוהרח"ו זצ"ל בשם רבנו האר"י הקדוש זצ"ל (שער הכוונות דף פ"ט ע"א) שכל מי שבלילה ההוא [שבועות] לא ישן כלל ויהיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק והוראת חיי האדם הוא בלילה הזה, ועיין במ"א ובמשנה ברורה (בסימן תצ"ד ס"ק א') שמזכיר חלק מדברים אלו, והוסיפו ראוי להזהר לא לשוח שיחה בטילה כלל וכלל אותו לילה. וצריך להבין מדוע זה כה חשוב להשאר כל הלילה ער ולא לישון אפילו קצת ולא לשוחח אפילו רגע אחד של שיחה בטילה.
בכל שנה בחג השבועות מתבונן הקב"ה האם באמת עם ישראל יישמו את התפקיד שקיבלו עליהם במתן תורה בהר סיני, והאדם נידון על התלמוד תורה כיון שכביכול הקב"ה מוסר כל שנה מחדש את התורה לעם ישראל, וביום זה מחליט איזה חלק יש לתת לו בתוה"ק בכלל ומה תהיה היכולת הכי גבוהה של האדם בחלקו האישי בתורה בפרט, כי לפי מה שנתבאר כל שנה ושנה מוסר לנו ה’ את התורה מחדש. וממילא את חלקנו בתורה הוא נותן לפי הנתונים שקיימנו שנה שעברה וזה עצם הביאור בדברי התולעת יעקב שהאדם נידון על ביטול התורה בכל שבועות. שהי"ת מסתכל כמה למד בשנה שעברה ולפי זה נותן לו חלקו בתורה לשנה הבאה, באותה מידה שהראה והביע את רצונו בלימוד התורה במשך השנה שחלפה וזה כוונת התולעת יעקב המובא בשלה"ק. וא"כ עתה מתבאר כשהי"ת קובע לנו בכל חג שבועות מה חלקנו בלימוד התורה לשנה הבאה, הוא חייב להחליט על כל הגורמים שיעזרו לנו או לחילופין ימנעו מאיתנו ללמוד תורה כראוי, והם הם כל ענייני העוה"ז כגון פרנסה, בריאות וכו’ שהרי לפעמים האדם אכן רוצה ללמוד, אבל קושי הפרנסה מונע ממנו או ח"ו נפל למשכב ומצבו הבריאותי או עול מלכות ועול דרך ארץ לא מאפשר לו ללמוד כראוי ויוצא א"כ שע"י נתינת החלק המגיע לכאו"א בתוה"ק ה’ גם מחליט על כל מצבו הגשמי בעוה"ז.
עסק התורה - המפתח לכל תחומי החיים
ממילא אם נאמר שבשבועות נידונים על תלמוד תורה יוצא ששבועות הוא כעין ראש השנה במובן מסוים שבו יש לנו את האפשרות לזכות לכל ענייני העולם הזה דהיינו בריאות פרנסה ושמחה. כי הרי הם עלולים להשפיע ולגרום לאיש הישראלי כמה יוכל ללמוד ולהגות בתורה הקדושה במשך השנה הבעל"ט. וא"כ יוצא דבר מבהיל שכשהי"ת מחליט מה חלקנו בתורתו הוא גם מחליט לנו מה יקרה בכל ענייני העוה"ז שלנו ובכל הכלים שיתנו לאדם ללמוד תורה כראוי. ולוקח בחשבון האם כל הגשמיות רוחניות ובריאות שקיבלו במשך השנה כדי שילמדו תורה ניצלו למטרה זו או חלילה להיפך. וכבר ביארנו לעיל שבנ"י נתאוו לדגלים דווקא בהר סיני בעת מתן תורה, והביאור בזה היה שכ"א מבנ"י רצה לדעת מהו חלקו הפרטי בתורת ה’ ובכל שבועות חוזרת האפשרות שיתברר לכל אדם מהו חלקו הפרטי בתורת הי"ת וכלשון הפסוק "נרננה בישועתך ובשם אלוהינו נדגול" וענה להם משה רבנו "ימלא ה’ את כל משאלותיך".
לפי כל האמור מובן מדוע האר"י הקדוש עמד על חשיבות לימוד ליל שבועות בלא להירדם ובלי לדבר שום שיחה בטילה וההסבר לכך לפי הנ"ל הוא פשוט מאוד, נכון שהוא יום הדין לשפע התורה והרוחניות שנקבל במשך השנה הבאה עלינו לטובה, מ"מ אנו לא צריכים לבקש ולהתפלל אלא ללמוד תורה כל הלילה כדי להראות לקב"ה שאנו רוצים חלק בכל התורה כולה, ומקוים ומייחלים שאכן נזכה לחלק מכובד בתוה"ק להראות כביכול שרצוננו לעבוד את מלכנו וללמוד את תורתו ללא הפסק. ולכן בשעת ההחלטה שלו כמה ואיזה חלק בתורה ינתן לכל או"א מאיתנו אנחנו יושבים ולומדים כל הלילה להראות לו שחפצים אנו להיות דבוקים בו יתברך ובתורתו. ולפי ההנכונות והרצינות שלנו באותו לילה נזכה לחלק נאה בתורתו יתברך מתוך שפע גשמי ובריאות איתנה, ולכן ברור לו לרבנו האר"י ז"ל שמי שלא ישן כל אותו לילה לא יאונה לו שום רע כל אותה שנה. "וכל הוראת השעה של כל אותה השנה" תלויה באותו ליל שבועות. וכן נראה לבאר הטעם שתיקנו ללמוד את תיקון ליל השבועות ע"פ דעת גדולים שבו לומדים חלק מכל התורה כולה, וגם את כל התרי"ג מצוות להורות שרצוננו ליטול חלק מכל התורה כולה.
ומטעם זה יש שנהגו לא לישון גם ביום שבועות עצמו כדי לנצל את היום החשוב הזה, וכן יש גם ענין לחדש חידושים בחג השבועות, כמו שכתוב במועד לכל חי (ט' אות ט"ז), משום שזה סימן לכל השנה שנחדש חידושים.
ויוצא לפי דברינו דבר מבהיל, שיום חג השבועות נהיה כעין ראש השנה קטן, שבו הקב"ה מחליט על חלקנו בתורה, וגם בכל הדברים הגשמיים שיעזרו או ח"ו להיפך, ובפרט לנו בני התורה יום זה הוא יום חשוב במיוחד, ואל לנו לתת לעבור כעוד יום ח"ו.
יה"ר שנזכה לקבל את התורה באהבה וכראוי.