שאלה: הבן המתבגר שלי מאובחן עם הפרעת קשב וריכוז. אחת ההתמודדויות שלנו כהורים היא הדחיינות שלו. הוא דוחה שוב ושוב, וזה מסבך אותו בלי סוף. אנחנו מאוד מודאגים. איך הוא יוכל לנהל חיים כשכל דבר הוא דוחה, ולפעמים בסוף לא מצליח לעשות כלום. אנחנו לא מבינים אותו וזה מתסכל אותנו מאוד. למה הוא מתנהג כך?
תשובה: דחיינות היא מושג רחב שמאגד תחתיו כמה וכמה "זנים" של הימנעויות מלבצע משימות במועדן, וכדי לעזור לנער כדאי לשים את האצבע על המאפיין הייחודי שלו. למשל ייתכן שהדחיינות משקפת נטייה למושלמות (פרפקציוניזם) שהופכת את המשימה למכבידה ומעודדת את האדם לדחות אותה.
הנטייה לדחיינות מצויה אצל אנשים רבים, אך היא שכיחה יותר אצל אנשים עם הפרעת קשב. חלקם נוטים לעשות בלי לחשוב, או לחשוב בלי לעשות. למשל, לדחות משימות שדורשות מהם ריכוז רב, משימות טכניות משעממות או לתכנן תכניות מבלי להצליח להוציא אותן לפועל. פעמים רבות אנשים עם הפרעת קשב מעדיפים לעשות ברגע נתון את מה שהם רוצים, ומתקשים לגייס מוטיבציה עבור מה שהם צריכים לעשות באותו הזמן. הם פחות מחוברים לציר הזמן, וחיים בתוך בועה של הווה. אינם מצליחים לחוות מספיק חזק את העבר או את העתיד ולא מספיק קשובים למה ש"צריך". כתוצאה מכך הם דוחים שוב ושוב את המשימה, עד ש"הרגע האחרון" לביצוע שלה הופך מעתיד להווה. למעשה, דחיינות מסוג זה היא בעצם מיידיות: אני עושה עכשיו את מה שבא לי עכשיו ולא רוצה לדחות את מה שאני רוצה לעשות מפני מה שאני צריך לעשות.
סוג נוסף של דחיינות קשור לקושי ליצור איזון בין הערכת יתר להערכת חסר השכיח אצל אנשים עם הפרעת קשב. למשל, אם האדם נותן למשימה הערכת יתר ("המשימה גדולה מידי") ולעצמו הערכת חסר ("היכולות שלי קטנות מידי"), הוא יחוס חוסר נוחות ובאינסטינקט טבעי של הימנעות מאי-נעימות – הוא ידחה את המשימה. באופן דומה אם הוא מעריך שהמשימה קטנה מידי ויכולותיו גדולים ממה שהם באמת, לא תהייה לו מוטיבציה להפסיק מהשגרה של ההווה ולהתפנות למשימה במועד שלה. הוא יאמר לעצמו שיוכל לעשות אותה בקלות מאוחר יותר. אל תצפו לעקביות בעניין. הערכת יתר והערכת חסר יכולות להתחלף בניהן בקלות וקשה לעקוב אחרי ההיגיון הפנימי שלהן.
יכולות להיות סיבות נוספות רבות, הצד השווה שבהן שדחיינות משקפת חוסר בהקשבה למציאות. מה לעשות, לנקות צלחת מייד אחרי הארוחה, קל יותר מאשר לנקות אותה כמה שעות אחר כך. כמובן שאנחנו מצפים מאדם להקשיב למציאות ולפעול בצורה שמתאימה לדרישות המציאות, להיות יעיל. הציפייה הזו יכולה להקשות עלינו לעזור למי שנוטה לדחיינות. כדי לסייע לנער חשוב להצליח לראות את הדברים מנקודת מבטו ולא רק מנקודת המבט של ה"צריך". נקודת המבט של ה"רוצה" מופנית ביסודה למה שהאדם חושק בו ברגע מסויים, ללא חישובים של עלות-תועלת. כולנו צועדים על שני רגליים, רגל ה"רוצה" ורגל ה"צריך" ואנו משתדלים לאזן בין השניים. אצל אנשים עם הפרעת קשב, הרגל של ה"רוצה" הרבה יותר חזקה מהרגל של ה"צריך". כשאנו מזכירים להם את ה"צריך",
לפעמים הם חשים שאנו מתעלמים מהסגנון שלהם והם מגיבים בהתנגדות גלויה או סמויה, כמו לשכוח מה שהם הבטיחו לעשות. כדי לסייע להם, רצוי לזהות את התפיסה שלהם כלפי ה"צריך", לתת מקום אמיתי ל"רוצה" הגדול שלהם. רק לאחר מכן אפשר לנסות לאט לאט לפייס אותם להכיר במציאות המגבילה את חופש הרצון. להפנים את המציאות אל קרבם. בסופו של דבר, גם הם רוצים את ה"צריך", את המציאות, על מגבלותיה. כמו שאמר מישהו "אני שונא את המציאות, אבל היא המקום היחיד בו ניתן להשיג כנפיים לאכול"
מה עושים?
מתמקדים - כדי לחולל שינוי צריך למקד את הכח בתחום מצומצם של מטרות. מזהים את איזורי הדחיינות העיקריים שלכם, אלה שבהם אתם הכי הרבה נוטים לדחות בהם משימות, ואלה שגורמים נזק הכי משמעותי.
מבינים – מביטים פנימה ומנסים להתחקות אחר המקור העיקרי של הדחיינות. לדוגמה, הערכת יתר של המשימה, קושי בפרטים קטנים ומשעממים, נטייה למושלמות (פרפקציוניזם) וכולי.
נותנים משמעות - בוחנים את המשמעות שאנחנו נותנים למשימה שאנחנו עסוקים בה, למול המשימה שמוטלת עלינו לעשות. למשל האם למשימה שאנחנו עסוקים בה אנו מייחסים חשיבות או עניין (שייכת לתחום ה"רוצה"), והמשימה המוטלת עלינו נתפסת בעינינו כלא חשובה לנו כרגע או כמשעממת או סוג של אילוץ (שייכת לתחום ה"צריך"). חשוב לשים לב לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כשאנחנו דוחים משימה. האם אנחנו אומרים "יהיה בסדר", אולי מאמינים שהמשימה תיעלם איך שהוא, וכדומה.
מפתחים תחושת יכולת ניהול עצמי – פעמים רבות דחיינות מוזנת מתחושה של אדם שאין לו כבר שליטה על התנהלותו בנקודה זו. תחושת יכולת נמוכה היא דבר שאפשר לשנות אותו. אחד הדברים שמחזקים תחושת יכולת, היא הידיעה של האדם שיש לו "כלים" להתמודד ושהוא מצליח להשתמש בהם. תחושה זו נרכשת על ידי אוסף הצלחות קטנות. הנה כמה עצות שיכולות לסייע בצבירת הצלחות.
שיטת 2 דקות – החלטה שמשימה – משעממת ככל שתהייה – אם זמן הביצוע שלה לוקח פחות מ-2 דקות, משתדלים לבצעה אותה לאלתר.
שיטת הסלמי – לא מסתכלים רק על כל המשימה. מפרקים אותה לחלקים ושואלים בכל שלב, מה הפרט הקטן הבא שעלי לעשות אותו.
ארגזי "צריך" – בחירת מועדים קבועים בכל שבוע שמיועדים למשימות אותם אנחנו צריכים לעשות אבל איננו אוהבים לעשות אותן. את מועד זה – ארגז הצריך, מצמידים למשימה שבטוח לא נשכח לעשות. הידיעה מראש על הארגז, והידיעה שהוא תחום בזמן, מסייעת לשכך את ההתנגדות ל"צריך".
חיים דיין, דוקטורנט ויו"ר מכון הקשב