אאא

אם נרצה להגדיר את חובתינו כהורים ומחנכים, הרי שהיא מסתכמת במילים – 'לקחת אחריות'.

זו גם חובתינו, זו הגדרת המשימה שלנו, וזה הדבר שחניכינו וילדינו מצפים מאיתנו, למען עתידם, למען הצלחתם להתקדם במשימותיהם ובמימוש שאיפותיהם עלי אדמות לאורך חייהם.

האחריות, מחייבת אותנו להיות כל העת לצידם, להדריך אותך ולממד אותם תורה, מעשים טובים, מידות טובות, והתנהלות דרך החיים בין אדם לחבירו ובין אדם לעצמו.

בעת שאנו מביטים על ילדים וחניכים, אנו רואים בראיית מראה את ההורה והמחנך של אותם ילדים. עובדה זו לעיתים מעוררת גאווה גדולה, אך ללא ספק מביכה לעיתים, בעיקר כשהתוצאה לא 'מזהירה'. הניסיון של ההורים והמחנכים להתחמק מדי פעם מהאחריות לכישלונות, זו בדיוק הבריחה מהאחריות הנדרשת, כי ב99% מהמקרים, היה משהו תקול במערכת – כאשר התוצאה היא כישלון.

לעיתים הכישלון הוא כי אנחנו אומרים דבר אחד ועושים בפועל דבר אחר, לעיתים מדובר בחוסר שימת לב לטבעו של החניך והילד, כדי לבצע את הנדרש על פי חכמתו של שלמה – חנוך לנער על פי דרכו, כי רק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.

ההבדל בין השגגה והזדון

אך יש הבדל, בין שגגה של תלמיד וחניך, לבין מעשה בזדון שיקרה בדרך כלל בהמשך דרכו ובגרותו.

האחריות של הכוהנים והלויים שהם מורי הדרך, ובזמנינו, המחנכים וההורים – כפי שנראה להלן על פי הסברו של הרש"ר הירש, היא על השגגות. על השגגות של תלמדינו וחניכינו אנו חייבים לקחת אחריות, כי חובת הזהירות והשמירה משגגה היא אבן יסוד חינוכית.

בגיל הצעיר, אנו יוצאים מנקודת הנחה שרוב ה'עבירות' של החניך והילד הינם שגגות שנובעות מחוסר ידיעה או מחוסר מחשבה, מטעות, או מהבנה שגויה שמעשה זה אינו שלילי ואולי אינו אסור על פי התורה או על פי ההנהגה הראויה ליהודי, או לאדם אנושי.

ולדוגמא מתוך עולמינו של ימים אלו, ילד צעיר שצועק בגרון ניחר 'נאצי' על יהודי, זו שגגה של ילד שההורים והמחנכים לא לקחו עליה אחריות, ולא רק משום שכינוי זה מגונה מאד, פוגעני, מנוגד לכל דרך ארץ והלכות בין אדם לחבירו, וככל הנראה הילד והוריו אינם מודעים למה שעשו הנאצים ליהודים. אלא גם משום שכל הסיטואציה שילד או נער צעיר נמצאים במקומות אלו וצועקים כל דבר שהוא לאדם המבוגר מהם – אם לא שגדולי ישראל הורו לעשות כך - הרי שיש בזה קלקול לנפשו של הילד והנער, וסיכון נפשו הטהורה במידה והוא יילקח ללילה של מעצר למקום שבהכרח נפשו הצעירה תיפגע.

זו שגגה של ילד, אך האחריות על הוריו ומחנכיו, כי הילד אמור לדעת מתוך החינוך בביתו ובבית סיפרו, כי אין מקומו באירועים מסוג זה, אין דבר המועיל לעתידו הרוחני, התורני, או האנושי, שהוא יוכל לרכוש משהות במקומות אלו.

בדרכי לבית הכנסת למנחה של שבת, אני פוגש לצערי כמעט מדי שבוע קבוצת ילדים 'שנראים מבית טוב', שבשגגה, בשעה שאביהם מזמר זמירות לקל חי של סעודה שלישית בבית הכנסת, הם מפרקים את מיכל בקבוקי הפלסטיק של המיחזור, שופכים את תכולתו לכביש וגוררים את המיכל ליצירת 'מחסום מאולתר' לרכבים שעתידים להתחיל בנסיעה בצאת השבת.

ברור לי שבעיני הילדים, ככל הנראה מדובר במשחק לגטימי, שכן בשגגה הם חושבים שהמיכל הוצב שם למטרה זו של שעשוע בשעות אחר הצהריים של שבת.

אך ההורים והמחנכים שנדרשת מהם האחריות למעשי השגגה של הילדים, נדרשים לקחת אחריות ולהסביר כי דבר זה אסור, אין היתר לפגיעה ללא סיבה והגיון ברכוש פרטי או ציבורי, שכן הדבר משחית את הנפש, ואף לעיתים גובל באיסורי תורה. נדרשת ההסברה כי 'ראו עולמי שבראתי ותנו עיניכם שלא לקלקלו', כולל גם את הזהירות על השחתת כל דבר שהוא ללא סיבה, גם אם אינו רכושו של אף אחד, ולו משום שהוא בריאתו של הקב"ה, ומשום שהשחתת דברים – מקלקלת את הנפש ואת טיבעו של האדם. אחריותינו היא שהילד לא יגדל להיות 'מזיק' בטיבעו.

הכוהנים והרוצח בשגגה

בפרשתינו מובאת פרשת הרוצח בשגגה, אשר גולה לעיר מקלט, עד מיתת הכהן הגדול, וכך מבאר הרש"ר הירש את הגיונה של פרשה זו. 

הריגת אדם בשגגה היא מאורע העומד בסתירה לייעוד הכהן הגדול, והכהן הגדול העומד על משמרתו שותף במידה מסוימת לאחריות למאורע.

נזכור שמגלים את הרוצח אל ערי הלויים, וביתר דיוק: לעיר של לויים, ונמצא שהוא נמסר כולו לאחריות ה'לויים' הנלווים לכהן כמשרתיו. עובדה זו מבליטה עוד יותר את הקשר עם ייעוד הכהנים והלויים.

נקודת הכובד של כל תפקיד הכהנים והלויים, שנציגם העליון הוא הכהן הגדול, תליה בשני מושגים: הוראה וכפרה. הכפרה היא במקדש, וההוראה היא מחוץ למקדש, ושני יסודות אלו קשורים זה לזה בקשר עמוק.

מעשי הכפרה של הכהן במקדש מתייחסים רובם ככולם לשגגה, ואילו הזדון מופקע מהשפעת הכהנים והוא נמסר לסמכות החוק והמשפט של בתי הדין.

בהשפעת הכהנים, יעמיד כל הדם את חיו הפנימים והחיצוניים תחת שלטון תורת ה' וישקול כל צעד וכל מעשה בתבונה ובזהירות, וכך יתרחק מקלות דעת ומחוסר מחשבה. הוא ינהיג את חייו באותו כובד ראש המציל את האדם אפילו מן השגגות, וזו היא עיקר תכלית הכהונה בישראל. והנה כך נאמר בעבירות שבין אדם למקום, אם אדם חטא בשגגה ובחוסר מחשבה ועבר עבירה שיש בה כרת, הרי הכפרה מושגת על ידי הכהנים במקדש. כעין זה אנחנו מוצאים גם בעבירות שבין אדם לחבירו, אם אדם חטא בשגגה ובחוסר מחשבה ועבר עבירה חמורה של הריגת אדם, יש במאורע זה משום אזהרה לכהנים וגערה בהם. 

ונציגם העליון, הכהן הגדול שהדין נגזר בעת כהונתו, מתייחס לגזר הדין בשתי בחינות, ההגליה נתפסת כגירוש מעל פניו, יחד עם זה הוא שותף לסבלו של מי שנגזר דינו. לפיכך מותו נפס כתוצאה המסיימת את הכפרה על המאורע.

טיפוח החיוך הטוב על ידי הכהנים

הכהנים, ובראשם הכהן הגדול, חייבים לעורר ולטפח את רוח חיי החובה, ומי שחדור ברוח זו, חייו עומדים תחת הנהגת ה' והוא מעמיד את חייו תמיד מחדש תחת הנהגת ה'. הוא יחיה את חייו הוא עד מלאת הימים שנועדו לו בחלדו, ולעולם לא יפגע במהלך החיים של זולתו. יחד עם זה על הכהנים לעורר ולטפח את רוח החירות המוסרית, רוח זו תפקיע את כל חיי האדם מתחום הטומאה שהוא תחום השיעבוד הפיזי העוור. אדם שהוא חי בחירות מוסרית כבר נעשה מרכבה לשכינה, וכך לשון הספרי על פי גירסה ישנה: "גורם שתרשה שכינה על האדם בארץ".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

שני אלה עומדים בניגוד משווע למעשה הריגת אדם, כי ההריגה נגרמה ע"י מעשה אדם שלא נמסר לביקורת שכל האדם, והוא לא נעשה בחירות מוסריות, אלא הוא היה הפקר למשחק הכוח הפיסי המיכני.

וכך אמרו חז"ל: אל יתהלך הרוצח לנגד עיני הכהן הגדול, שכן הדבר הזה איננו מתיישב עם ה"דין", אין הוא מתיישב עם עיקרון חיי ישראל שהכהן הגדול הוא מייצגו ומטפחו. כי הרוצח מקצר ימים ומסלק שכינה. ואילו הכהן הגדול מורה ומטפח את הרוח הגורמת לאריכות ימים ולהשראת השכינה. אם היה כה"ג בשעת גזר הדין, יש לתפוס את גזר הדין כגרוש מחוגו של כהן גדול, ובמקרה זה גינוי המעשה מוסבר כאן מנקודת מבט הכהן הגדול. אותה נקודת מבט מיוצגת על ידיו כבא כח הכהונה, ורוחה מתפרנסת ומטופחת בעם על ידיו ועל ידי חביריו לכהונה.

יחד עם זאת, נאמר כאן שהרוצח יגלה 'עד מות הכהן הגדול' ואם ימות הכהן הגדול לפניו , מותו יסיים את הכפרה שהתחילה בגזר דין הגלות. מכאן ואילך כבר פקעה חובת הגלות, שכן עצם המוות הוא סימן לכך ששלום העם לא היה בראש מעייני הכהנים והם לא טיפחו בעם את רוח הזהירות שהייתה מונעת מקרי שגגה שתוצאותיהם כה חמורות.

בדרך אחרת יש להבין את משמעות הגלות, אם לא היה כהן גדול בשעת גזר דין, במקרה זה לא היה שם נציג אידיאלי המייצג את האומה ואת הכהונה, ולפיכך ההגליה היא גירוש מקרב האומה הממשית. והואיל ואין ציבור מת, הגלות נמשכת עד מות הגולה, ואפילו מת מחוץ לעיר המקלט, מוליכים את עצמותיו לשם. וכעין זה אנחנו אומרים במקרה שהגלות נתפסת כגירוש מקירבת הכהן הגדול, מוליכים את עצמות הגולה לקבר אבותיו.