בדרכו לעבודה עצר פרופ' יעקב ורדי – מנהל בדימוס של המחלקה לנוירולוגיה בבית החולים 'שערי צדק' – ליד רמזור אדום סמוך לתיאטרון "בית ליסין". מולו עמד טנדר, ועליו מודבק סטיקר: "הדואג לשנה – זורע חיטה, הדואג לשנים – נוטע מטע, הדואג לדורות – מחנך בניו."
בזמן שנותר עד שיתחלף הרמזור, היה לפרופ' ורדי רגע להרהר: חיטה זרעתי בקיבוץ 'אפיקים' של השומר הצעיר – שם נקלטתי עם עלייתי ארצה מרומניה. מטע נטעתי ב'ההר השחור' ליד מגדל – מאה דונם ובית שרכשתי בצפון. אני מסודר – לשנה ולשנים. אבל מה עם הדורות? מה אני מעניק לילדים שלי? איזה חינוך אני נותן להם?"
אותו סטיקר קטן הוביל את פרופ' ורדי לתשובה שלמה! (ע"פ ספר 'עובדה').
בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, אנו פותחים בארון הקודש במילים הידועות: "ויהי בנסוע הארון" – ומתחננים לפני אדון כל הנשמות: "יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָך, וְתֵיהַב לִי בְּנִין דִּכְרִין דְּעָבְדִין רְעוּתָךְ." זהו זמן מיוחד, שכורך את התורה וחינוך הבנים יחד בקשר של נצח לדורות עולם – וכפי שמביא בספר חסידים על רבי יעקב ברבי יקר, שהיה נוהג לכבד את ארון הקודש בזקנו. זכה ויצא ממנו נכד שהאיר את עיני ישראל בתורתו – הלא הוא רש"י הקדוש (ועיין בספר ראשית חכמה שער היראה פרק ט"ו)
המדרש בפרשתנו מספר שכאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל, קדמה להם בת קול שהכריזה: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב." קל לשער את גודל הרושם שעשתה הכרזה שמימית זו באוזני העם, שזו לו הפעם הראשונה בארץ – בבואו לייסד בה חיים של תורה ומצוות.
ואולם חז"ל מלמדים: "שבכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."
והבעש"ט שואל: אם כך – אם הבת קול נשמעת ואיש אינו מאזין, לשם מה היא מוכרזת? והוא משיב: ההתעוררות לתשובה שבלב כל יהודי – בכל יום – אינה אלא תוצאה של אותה בת קול. זו שפועלת מבפנים.
|קרדיט ר"ר ברלזון ועוד
0 תגובות