בפרשת השבוע, בהעלותך - אנו עוסקים במינוי שבעים הזקנים באוהל מועד, כאשר שניים מהם – אלדד ומידד – נותרו במחנה ומתנבאים שם. יהושע בן נון, תלמידו הנאמן של משה, מציע לכלוא אותם: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!"
והרי הלכה פסוקה היא ביורה דעה (סימן רמ"ב סעיף ט"ו): "אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו", והרמ"א מוסיף: "וכל זה דווקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד, אבל מותר לומר 'רבי מורי פלוני'", וכן משמע מפירוש רש"י בפרק "חלק". על כך העיר הש"ך (ס"ק כ"ד), שהיתר זה אמור רק שלא בפני רבו, אך בפניו ממש – אין להזכיר את שמו כלל, אלא יכנהו 'רבי' בלבד.
אלא שבגיליונות השו"ע מובאת השגתו של ה"פרי חדש", החולק על הש"ך: "כתב הש"ך נראה דווקא שלא בפניו, אבל שריותא ד'מורי ורבי' דילפינן מרש"י – אפשר דאף בפניו שרי, וראיה לזה מדכתיב: 'אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם', ודוק". הרי לנו ראיה ניצחת – יהושע, תלמיד מובהק, קורא למשה רבנו בשמו בפניו, ולכאורה בניגוד לשיטת הש"ך.
מי קרא ל'משה רבנו' בשם משה?
והנה, במאסף התורני הידוע "הפסגה" (חוברת ב'), נדפס מכתב יקר ועמוק שכתב הגאון ר' צבי יחזקאל מיכלזאהן זצ"ל, ובו שני יישובים מבריקים לקושיה זו.
בראשונה כותב דבר פלא: ההיתר נעוץ בעובדה שהשם "משה" איננו שמו הפרטי שניתן לו ע"י אביו ואמו:
"לענ"ד לתרץ על פי דאיתא בילקוט שמעוני (שמות קס"ו): 'אביו קרא לו חבר, אמו קראה לו יקותיאל, וכל ישראל קראו לו שמעי'… ובמדרש ויקרא (פ"א): עשרה שמות נקראו לו… ובש"ס מגילה דף י"ג – שישה שמות. ואפשר שלכך אין איסור גם בפניו באומרו קודם 'אדוני', כי בעיקר שמו לא נקרא משה..."
בהמשך מציין שגם תלמידי שמואל קראו לו בשמו – ושוב, ההיתר נעוץ בריבוי השמות שהיו לו. כך במסכת כתובות (דף מג) נקרא שמואל 'שקוד', 'אריוך' (שבת נג), ואף 'שבור מלכא' (ב"ק צו). לדברי הרב מיכלזאהן, ייתכן שכינו אותו כך כי לא נסמך רשמית, ולכן לא כינוהו "רבי", אלא קראוהו בשמות נוספים שמהווים גם תואר של כבוד.
'משה', שם של כבוד
בהמשך מביא יישוב נוסף, הפעם עפ"י תוספות ישנים במסכת יומא (דף פ"ז), שם נאמר כי רב הונא קרא לרבו רב בשם 'אבא', שהיה שמו הפרטי, אך תוספות מבארים ש"אבא" שימש כאן כתואר כבוד, כלשון אלישע: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו". ומכאן מגיע הרב מיכלזאהן לפירוש מרתק: גם השם 'משה' הפך לשם של כבוד, ויש לכך סמך גדול – שהרי בגימטריה 'משה' כמניין 'א-ל ש-ד-י' (עי' בספר מדרש פנחס, אות ח'), ובפסיקתא זוטרתא (שמות ב'): "על שם ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים נקרא כן, ולא על שם המים בלבד".
לסיום, מפנה המחבר לדוגמאות נוספות, כמו דוד המלך שקרא לרבו מפיבושת בשמו, כמובא במסכת ברכות – וכל זה כדי להראות שאפשר ליישב גם את דברי הש"ך, אם מבינים שלפעמים השם עצמו נעשה לתואר כבוד, ולא כשם פרטי בלבד.
0 תגובות