אאא

בשנים כתיקונם בימים אלו עונת החתונות כבר בעיצומה, קשה להשיג אולם אירועים פנוי בתקופה זו, וצהלות השמחה של הקמת בתים בישראל בוקעים מכל עבר.

לעומת זאת בשנה זו הכל נראה אחרת, אני יושב במשך שעות ממושכות עם זוגות נבוכים כדי לעזור להם להחליט בעצמם כיצד לנהוג בתקופה סוערת זו, הכל לוט בערפל, קשה לקבוע אירוע אפילו מהיום למחר, כאשר ברקע הצהרות משרד הבריאות על החלטות והנחיות חדשות לבקרים, קשה לחיות כך את היום יום, קל וחומר אירועים משמעותיים כאלו של פעם בחיים...

הביצוע גם הוא מורכב ביותר, חופות מאולתרות, אירועים בסגנון שכמותו לא נראה במהלך עשרות השנים האחרונים, את מי להזמין להשתתף, ואת מי לכבד דווקא ולוותר לו על השתתפותו באירוע ציבורי... לבטים, התחבטויות, קשיים, ממש לא פשוט!

לאור הגישה בה צידדנו בטורים האחרונים, תוך מבט חיובי והתבוננות אל תוך עומק ומשמעות הדברים למצוא בתוך כל "תקופת הקורונה" הזו, מה בעצם המכוון כאן משמים, איזה מסרים מעביר לנו הבורא באמצעות הקורונה הזו...

נראה להתבונן בפסוק מתוך פרשת השבוע, מסר לשעה ולדורות, שישפוך לנו אור ובהירות על אתגרי התקופה הנוכחית.

"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוהיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" (דברים יד כ"ד-כ"ה)

התורה עוסקת כאן במצוות מעשר שני, אותה מפרישים מן התבואה בשנים בבין שמיטה לשמיטה, בשנה הראשונה והשניה, הרביעית והחמישית, (לעומת זאת בשנים השלישית והשישית מפרישים במקומה מעשר עני). את המעשר שני מעלים לירושלים בקדושתה, ואוכלים אותה בטהרה (הדבר מתאפשר בזמן שבית המקדש קיים, כולנו תקווה לקיים גם מצוה זו בקרוב, במהרה בימינו).

התורה מתייחסת בפסוקים אלו למציאות בה האדם גר הרחק מירושלים, ונבצר ממנו להגיע לירושלים עם הפירות בעודם ראויים עדיין לאכילה, התורה נותנת לו פתרון, "להמיר" – לחלל את קדושת הפירות על מטבעות כסף, ואותם הוא מעלה לירושלים, שם הוא "ממיר" אותם על דבר מאכל או משקה, ואוכל אותו באותם תנאים כנ"ל.

נשים לב ללשון הכתוב: "וכי ירבה ממך הדרך וכו' וצרת הכסף בידך" וכו'. מדוע בעצם נצרך הכתוב לפרט את השלבים הלכאורה "פרקטיים" כמו צרירת הכסף, למשל? והלא התורה יכלה לומר בפשטות: יש לחלל את הפירות על כסף, ולרכוש עמו דברי מאכל בירושלים. אמנם בגמרא דרשו ממילים אלו את סוג המטבע שעליו יש לחלל, "וצרת" – לשון צורה, ולא על חתיכת מתכת שלא הוטבעה עליה תורה, אך עדיין "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

נראה לומר כי התורה מלמדת אותנו כאן מסר חשוב: חשיבות העשייה אינה רק השגת התוצאה הסופית שלה, אלא כל שלב בדרך הארוכה עד להגעה אל התוצאה – יש לה חשיבות  בפני עצמה! גם אריזת הכסף וצרירתו – פעולה טכנית פשוטה, גם היא חלק מהמצווה, חלק מהתפקיד של האדם עלי אדמות. אנשים מקריבים את חייהם כדי להשיג כסף, בני אדם קושרים זרי תהילה לנכסים הגשמיים שלהם, ואילו כאן האדם לוקח את הכסף ומפיק ממנו תועלת נצחית, הוא עושה בו מצווה! כל פרט ומאמץ קטן כגדול בדרך, יש לו חשיבות ומשמעות עצומה!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ו... בחזרה לאקטואליה, אנו רואים כיצד מן השמים מזמנים לנו אתגרים מורכבים כמעט על כל דבר שעד היום היה כמעט מובן מאליו, תפילה – לימוד תורה – חינוך הילדים, נהפכו פתאום לאתגרים מורכבים. גם להביא פרנסה הביתה כיום היא פרוייקט בפני עצמו.

הלקח שאנו למדים מכך הוא שכדי לרכוש קנין עצמי, אמיתי, נצחי, צריך להשקיע! חז"ל הקדושים מלמדים אותנו: יגעת ומצאת תאמין! רק דבר שמשקיעים בו – רוכשים אותו כקנין עצמי שלנו, נכס אמיתי וקיים. גדולי הדורות שהיו בעלי השגות רוחניות גבוהות קיבלו "הצעה" שמימית, לקבל גילויים והשגות נוספות באמצעות מגידים שיישלחו עליהם מן השמים, אך הם סירבו לכך בתוקף! הן העדיםו להשקיע ולעמול בעצמם במקום לקבל "בונוסים" ללא השקעה.

זה המסר שאני מבקש גם להעביר מכאן לכל הזוגות העומדים לפני נישואיהם בתקופה מורכבת זו, אם מן השמים נבחרתם להעמיד את הבית שלכם דרך אתגרים מורכבים אלו, כנראה שגם הקשר שייווצר ביניכם יהיה בר קייימא, קשר אמיתי וחזק יותר.

ולכולנו, הבה נתבונן במבט חיובי נכון, גם כאשר "ירבה ממך הדרך", נתבונן על הנוף הנפרס לאורך הדרך... נראה את הקשיים כאתגרים, כאמצעי לרכישת קנייינים אמיתיים וקיימים, שיעמדו לנו להמשך החיים, גם אחרי שתקופת הקורונה תהיה נחלתם של ספרי ההיסטוריה...