אאא

א)     אמירת דברי לשון הרע על קרוב או בן משפחה שיש בהם לגרום לבן המשפחה עוגמת נפש או נזק, הרי שהאמירה אסורה למרות שידוע וברור כי מחמת האהבה והקרבה בן המשפח לא יקפיד על הדברים שנאמרו עליו [1].

ב)      דין זה נלמד ממעשה מרים שנענשה בצרעת על שדיברה סרה באחיה משה רבינו, וזאת למרות שכוונתה הייתה לטובה ולמרות שלא ניתן לייחס למשה רבינו העניו מכל האדם איזו קפידא על אחותו מרים בשל דבריה [2].

ג)       לאור האמור עולה כי דברי לשון הרע על קרוב או בן משפחה, אף אם הם נאמרו בשל מה שנראה כהתנהלות לא נכונה של בן המשפחה או הקרוב, הרי שהם אסורים ככל שהם לא נאמרו לתועלת עפ"י תנאי לשה"ר לתועלת [3], ומכאן שיש להיזהר באופן הדיבור בעניין אירועים שונים שהתרחשו במסגרת המשפחתית.

ד)      נפסק בחפץ חיים (לשה"ר  כלל ח סעי' ג ובבאר מים חיים סע"ק ה) כי אין לומר דברי לשון הרע על קטן ככל שהדברים עשויים לגרום לו נזק [4] וממילא שאמירה בעניין תכונות אופי של קטן עשויה להיות אסורה אף אם הקטן איננו בוש מכך שכן אמירות בעניין תכונות אופי של הקטן עשויות להסב לו סבל או נזק כגון בשל שינוי בהתייחסות אליו, בשל גילוי חוסר סבלנות להתנהגות שלו וכדומה. 

ה)     דברי החפץ חיים האוסר לשון הרע על קטן ככל שהאמירה עשויה לגרום לו נזק, לכאורה צריכים ביאור שכן רבינו יונה (שע"ת שער ג אות רטז) פוסק להלכה  שדברי לשון הרע אסורים אף אם יש בהם רק אמירת גנות על הזולת ומבלי שיש בהם כדי גרום לו לנזק[5] ואם כן מדוע פסק החפץ חיים לאסור דברי לשון הרע על קטן דווקא באם הדברים עשויים לגרום לקטן נזק ?

ו)        האחרונים (עלי באר עמ' קפו) מבארים את דברי החפץ חיים כי אמירה שיש בה גנות על הזולת, הרי שהיא אסורה אם יש בה לכדי גרום לזולת נזק או  אם יש בה אפשרות שהזולת יתגנה ממנה בעיני עצמו ככל שהדבר ייוודע לו, או אם יש בה כדי לבזות את הזולת בעיני השומעים, אבל אמירה שיש בה דבר גנות כגון אמירה שהילד מקנא באחיו וכדו', אך אין בה כדי לבייש את הקטן בעיני עצמו משום שהוא איננו בגיל שיכול להבין את הנאמר עליו, או שאין בה כדי לבזות את הקטן בעיני השומעים שכן בשל גילו השומעים אינם מצפים ממנו לנהוג באופן שונה או אחראי, הרי שאין באמירה זו איסור של גנות או ביזוי, אך יכול להיות בה איסור בשל נזק שעשוי להיגרם לקטן ולכן נקט החפץ חיים דוגמא שכיחה שעניינה גרימת נזק לקטן [6].    

ז)       לאור הדברים עולה כי ככל שהקטן די בר דעת כדי להבין את משמעות הדברים שנאמרו עליו, או שהוא די גדול ואמירת הדברים עליו תגרום לשומעים לבזותו בעיניהם או לחשוב עליו דבר גנות, הרי שהאמירה עליו תהיה אסורה מדאורייתא, וממילא שיש להיזהר במפגשים בין בני משפחה ובכלל מאמירות על ילדים קטנים.



[1]חפץ חיים לשון הרע כלל ח סעיף א  "אין חילוק באיסור סיפור לשון הרע בין אם המספר איש או אשה, קרוב או רחוק, אף דרגילות הוא כמה פעמים שלא יקפיד האיש שנאמר הגנות עליו על המספר מצד אהבת הקורבה אשר ביניהם."

חפץ חיים לשון הרע כלל ח אות ב  "ועתה נתחיל לבאר על מי אסרה התורה לספר לשון הרע. איסור לשון הרע הוא בין על איש או אשה, ואין חילוק בין אשתו לאשה אחרת, ורבים נכשלין בזה בעונותינו הרבים שהותר בעיניהם לספר גנות על אשתו ובית חותנו לפני אחיו ובית אביו, ומדינא אין שום נפקא מינה בזה, אם לא שהוא מכוין בזה לתועלת על להבא ולא לגנותם, וגם לא יערב בדבריו שום שקר, וכל דינו הוא כפי מה שמבואר לקמן בכלל י' מסי"ג ואילך עי"ש."

[2] ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא ערה  "זכור אשר עשה ה' אלהיך למרים, וכי מה ענין זה לזה נתנו הענין לו ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והלא דברים קל וחומר ומה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה ולהניתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה שייענש."

באר מים חיים כלל ח ס"ק ב  "שלא יקפיד. הוא ג"כ ממעשה דמרים הנ"ל שמשה רבנו ע"ה לא הקפיד על זה כמ"ש והאיש משה עניו מאוד וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת ואעפ"כ נענשה מרים בצרעת."

[3] חפץ חיים לשון הרע כלל ח אות א "וגם דרך קרוב הוא כשמספר לאחד על קרובו איננו מכוין לגנותו בעצם רק מפני קנאת האמת שלפי דעתו שלא כהוגן עשה לאיש פלוני בענין פלוני, אף - על - פי – כן אם טעה בדמיונו בזה, דהיינו, שמיהר להחליטו לכף חוב, ועל פי אמת לא היה חייב בזה, אין דבר זה יוצא מכלל לשון הרע גמורה."

[4] חפץ חיים לשון הרע כלל ח אות ג  "ולפעמים שייך איסור לשון הרע אפילו על קטן, כגון לספר גנותו של יתום קטן שמגדלין אותו אחרים בתוך ביתם דעל ידי זה יוכל להסב שיגרשו אותו מאתם, וכן כל כהאי גוונא היכא שעל ידי סיפורו יסובב להזיק להקטן או להצר לו על - ידי - זה (ואם הוא דבר מפורסם על קטן זה עיין לעיל בכלל ב' סעיף ו' וסעיף ט' ובחלק ב' בכלל ב' סעיף ו'). ואם מכוין בסיפורו לסלק הנזקין שבאין על ידי זה הקטן ולהדריך אותו בדרך ישרה מותר, אך צריך שידע מתחלה בבירור שהסיפור הוא אמת ולא למהר לסמוך על זה ששמע מפי אחרים, וכמו שיבואר לקמן בכלל י' עיין שם היטב,גם צריך לראות את הנולד על ידי סיפורו כי פעמים הרבה יוצא משפט מעוקל מענינים כאלו.

באר מים חיים כלל ח ס"ק ה "מה שציירתי ביתום ולא בשאר קטן משום דאין מצוי שיבוא היזק או שאר דבר המיצר לקטן ע"י מה שמספרין גנותו, ואין הכי נמי אם הוא רואה שע"י דיבורו יסובב לו ריעותא דינו כיתום."

[5] שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רטז "והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו: א)הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו, ב)בחירתו לחייב ולהרשיע את חביריו ושמחתו לאידם."

[6] עלי באר עמ' קפו "והנה בקטן שסיפר בגנותו אין עליו גנאי אצל השומעים במה שעשה, דכיון שאינו בר דעת, ולפיכך אם סיפר שלא בפניו ואין הקטן יודע מזה, נמצא שלא נתגנה בעיני השומעים ואף אם נתגנה אינו חשוב גנאי כיון שאינו בר דעת לפיכך מה שעשה אינו חשוב גנאי, אבל אם ע"י דיבורו הוזק הקטן כגון ביתום או כגון שדיבר בפניו ונתבייש הקטן, עובר מחמת הטעם השני כיון שנגרם לו נזק, ובזה אין הקטן נגרע מגדול כיון שאף הוא בכלל עמיתך כנ"ל, וכן אם דיבר בפניו ונתבייש ג"כ עובר דחייב על בושתו כדאיתא בב"ק (פו : ) אלא שבלשה"ר לא שכיח שהקטן יתבייש רק יש נזק ולפיכך דיבר ביתום, אבל ברכילות שייך נזק גם בקטן רגיל.