אאא

ברית הערבות ההדדית נכרתה בפרשתנו, ומציבה את העם היהודי כעם נבחר פעם נוספת. והפעם, בשל העובדה שמשה רבינו מגדיר את העם כיחידה אחת כוללת, מחוברת, ללא הבדלים כלל, ראשיכם, שבטיכם, טפכם, נשיכם, מחוטב עצך עד שואב מימיך, אין וא'ו החיבור, זה לא ראשיכם ושבטיכם כאילו הם נספחים, אלא ראשיכם, שבטיכם, טפכם, נשיכם, כולם שווים בברית הערבות ההדדית ונושאים במחויבות הכללית והכוללת להיותו של העם  -עובר בברית ד', אחריות הדדית לקיומה של התורה.

זו ערבות הדדית שאנו מכירים את מובנה בהיבט של הדאגה לכל יהודי המצוי במצוקה בכל מקום שהוא בעולם. יהודי העולם כולו חרדים לשלומו של כל אחד מאחיהם בכל מקום שהוא, בכל מצב, ולכל יהודי – גם זה שאינו 'חושב' כמונו.

משה רבינו מזכיר לעם ישראל בספר דברים את העובדות שראו בעיניהם למען יעריכו כהלכה את הברכות והקללות שנאמרו להם, כמו כן ביקש להוסיף ביאורים אחדים כדי למנוע כל טעות בהבנת העובדות ומשמעותן.  

הבנת כללי ברית הערבות

בפרשתינו, שלב אחר שלב מבאר משה רבינו לעם ישראל  - מה היא אותה ברית ערבות הדדית ומשמעותה. ראשית, צריך לשלול את התפיסה המוטעית כאילו התחייבות הברית לקיום התורה מוגבלת רק למעמדות ולדורות מסוימים או לזמן מסוים. אכן, הברית והאלה חלות על כל הנמנים עם ישראל ועל כל הדורות הבאים

ובהמשך, יש למנוע את הטעות, כאילו הודעת הברכות והקללות נותנות את דעתן רק לבגידת האומה - ככלל, ואילו היחיד יכול לכתוב כתב שחרור לעצמו כדי לחיות בניגוד לתורה ובלבד שהכלל שומר על נאמנותו לה' ותורתו, היה צריך לתת את הדעת לטעות מסוכנת זו לאור דבריו שבעת הכניסה לארץ ישראל כלל העם ייפרד בה לפרטיים המתיישבים בארץ כיחידים, ולצורך אותה תקופה הרי הוא מבטא את הערבות ההדדית של כל ישראל להקמת התורה ולקיום מצוותיה.

בהתאם לעיקרון הזה, לא מילא היחיד את תפקידו אם היה נאמן לחובתו רק בחיי היחיד - אך לא פעל ככל יכולתו למען קיום התורה בחוג הרחב של הציבור. ובמשנת הרש"ר הירש זו גם משמעות הברכות והקללות האמורות בפרשה הקודמת. הברכות, וביחוד הקללות מביאות לתודעת היחיד שעתיד הוא להיות שותף לסבל אם יצפה מתוך אדישות בבגידת הכלל.

ועוד היה מקום לחשוש שיטעו בהבנת הערבות ההדדית על ידי שיעברו לקיצוניות השניה, והיחיד יהיה סבור שיצא ידי חובתו אם השתתף בפעילות למען קיום התורה כמשימת הכלל אך הפקיע את חיי היחיד שלו משלטונה של תורת ה', שכן חלקו בברכת הכלל כבר מובטח לו. אפילו חיי היחיד שלו לא יוכלו לשאת את מבט עינו הבוחנת של ה'.

נצחיות ברית העם

אתם נצבים, אתם חיים וקיימים לעד  - אומר להם משה רבינו - אני נאסף אל עמי וגם יהושע שאני מוסר אתכם לידיו עתיד להיאסף אל עמיו, וכן כל  המנהיגים שיקומו אחריו מדוד דור, כולם ילכו לעולמם, רק אתם – האומה, היא בת אלמוות נצחית וקיימת לעד, בה יעבור מדוד לדור הכישרון ושאר הרוח שה' הפקיד בידיו את הקיום הנצחי של מלאכתו. האומה היא ה"מצבה" – אתם ניצבים היום, העמוד הנצחי של תורת ה'.

עם ישראל ניצב לעד כגלעד ומצבה – לברית הנצחית בינו לבין עצמו על כל מרכיביו למען קיומה של התורה והמצווה, למען הכלל והפרט, היחיד והרבים, אשר יזכו לברכה נצחית, לו יעברו בברית זו ויקיימוה.

ערבות הדדית, בטבעה, מחייבת את החיבור החיובי בין כל קצוות העם, מניעת המחלוקת והפירוד, השלטת האחדות למען המטרה העליונה. פירוד ומחלוקת שיש בהם כדי להעיב על יכולת העבודה המשותפת למען המטרה הנעלה, הרי שהיא פוגעת באותה ברית היסטורית  - שהיא כה משמעותית לקיומו של העם.

כהורים ומחנכים, שוב נזכור ונחדד בימים אלו  - בשבוע שבו נקרא על ברית הערבות – את הגבול העדין בין שינויי נוסחאות ומנהגים – שהוא לגטימי ואף מעוגן הלכתית, לבין פירוד לבבות או שנאה ח"ו.

לא לקפוץ ראשונים למשימות 'קנאות'

ערבות הדדיות לעזור ולסייע במשימות 'הצלה' גשמית בלבד, אדיבות שבאה מתוך ערבות הדדית רק כאשר היהודי שאינו חושב כמוני נמצא במצוקה גשמית, היא פירוש מעוות למחויבות שנכרתה בברית הערבות של העם היהודי.

בעת הזאת, הגבולות מיטשטשים, כולם צודקים וכולם אשמים, לעיתים כמו ילדים צעירים אנו מסוגלים להשתמש במילים "הוא התחיל" "חייבים להגיב להם" או לעטוף את הדברים בקדושה של 'קנאות לד' ולמשיחו' ו'חוב קדוש למחות'.

יש בהחלט מקומות שבהם חוב קדוש למחות, אך אל נא תהיו המתנדבים הראשונים לעשות זאת כאשר לא התקבלה הוראה למעשה מגדול בישראל או ממורה הוראה. היאזרו בסבלנות, נישמו עמוק, הערבות ההדדית שעליה התחייבנו מחייבת אותנו לקיים את התורה רק על פי דרך התורה, שהרי לא יתכן לקיים את התורה תוך כדי לעבור על חוקיה.

ובעת הזאת, בשבוע הזה שבו אנו עוסקים בברית הערבות, אנו מציינים גם את יום פטירתו של הכהן הגדול מראדין, מרנא החפץ חיים זיע"א בכ"ד אלול. בערב הימים הנוראים, מועד זה מזכיר לנו את משנה הזהירות באיסורי הלשון, והלוואי שנזכה טרם נפצה פינו בלהט של קדושת קנאות, לוודא בין סעיפיו של הכהן הגדול מראדין שאנו מקיימים את התורה  - על פי התורה.

חינוך ילדינו למידות טובות – משאת ליבו של כל הורה, אינו עולה בקנה אחד עם דיבורים אסורים על כל צעד ושעל, זעם בלתי עצור על דברים שאינם נראים לנו נכונים, כעס על מי שאינו חושב כמונו, וקריאות או לחישות של בוז למי שנוהג אחרת.

חינוך לדרך נכונה – כאשר יש בו תוכן פנימי אמיתי ונכון, לא אמור להיות מבוסס על שלילת האחר, זו דרך קלה אך אינה נכונה – לייצר דביקות בדרך הנכונה. תוכן אמיתי פנימי איכותי, זו דרך ארוכה יותר, אך נכונה וראויה שאינה מותירה צלקות או תופעות לוואי לא רצויות, זו דרכה של התורה. כאשר החפץ חיים זיע"א חינך את תלמידיו ובני ביתו לדרך התורה שיש לדבוק בה, מסתבר שהדבר לא היה כרוך באיסורי דיבור או זלזול באחרים.

קריאת השופר לשיפור הריכוז

החל מראשית חודש אלול, קול השופר קורא לנו מדי בוקר את קריאתו. ניתן לשים לב בתפילת שחרית שגם אם יש כאלו שבשגגה עדיין אינם מקפידים על ריכוז מוחלט לאורך כל שעת התפילה, ברגע תקיעת השופר משתררת דממה, כולם עוצרים לרגע, גם אלו שכבר עסוקים בקיפול הטלית משום הזריזות להגעה בזמן לשיעור או לחברותא, כולם עוצרים בהישמע קול השופר, הגה לא נשמע, תנועה לא נעשית.

מה חסר לנו? מה כל כך נדרש היום מהאדם בעולם הרועש הסובב אותנו? מה היה יכול לשפר את מעשינו ואת חיינו, מה היה יכול לסייע לנו להגשים את מטרותינו ואת שאיפותינו?

ריכוז! 

חסר לנו ריכוז, אנחנו לא מרוכזים במשימות שלנו, העולם הזה וסערותיו מסחרר אותנו בכל רגע, מחשבות חולפות, מסרים חולפים מול העיניים, מחשבות טורדות, אירוע רודף אירוע, אנחנו יודעים הכל, מקבלים אינפורמציה ללא הרף, אלפי מסרים חולפים מול עינינו יום יום, סוגיות עולמיות ומקומיות סובבות אותנו, מקיפות אותנו בשאלות ובתשובות, בהגיגים ובתובנות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אנחנו לא מרוכזים, שימת ליבנו מוסטת בקלות, ויש שאנו לא ממלאים את יומינו בהספק שאותו הצבנו לעצמינו, בסופו של היום אנו מביטים אל ראשיתו ומאוכזבים מההספק העצמי – מול השאיפות והמטרות שהגדרנו בעבר והיינו רוצים למלאם.

בסיומה של שנה

בסיומה של שנה, בעת חשבון הנפש, קול השופר מנתק אותנו לרגע מכל ההמולה והרעש, זו קריאת ריכוז, לעצור, לבחון ולבדוק מה קורה, מה עשינו, במה אנחנו מרוכזים? בהבל ורעות רוח ח"ו, או בשליחותינו עלי אדמות.

תרועת השופר שהדהדה במחנה ישראל וקראה למשה רבינו לעלות אל ההר, זו תרועת השופר הקוראת אלינו מדי יום בחודש זה, לעלות להר, לעשות את הוטל עלינו, להסיט הצידה את כל רעשי הרקע שמייצר לנו העולם הזה ומטשטש את מחשבתינו.

תרועת השופר וקולו הרועם עוצרים אותנו ממרוץ השנה החולפת, זו הכנה של דקותיים מדי יום בחודש הזה, ל100 קולות השופר שנשמע בראש השנה ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין, ולקולו של השופר הגדול שיתקע במהרה בימינו ביום ההוא ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. 

הבה נהיה מוכנים ליום גדול זה.