אאא

א)     אסור לשמוע דברי לשון הרע על הזולת בין בעניין הנוגע לעבירות שבין אדם למקום ובין בעניין הנוגע לעבירות שבין אדם לחבירו, ולכן המקבל אל ליבו ומאמין לדברי לשון הרע ששמע הרי שהוא עובר על איסורי דאורייתא של לשון הרע ויש לשומע להסיר ממחשבתו וליבו את הדברים ששמע (זולת אם הדברים עשויים להיות לו לתועלת ובהתאם לתנאי שמיעת לשון הרע לתועלת)[1].

ב)      אין להאמין לדברי לשון הרע אף אם הם נאמרו בפני אותו אדם שהאמירות התייחסו אליו, ובפרט אם מי שנאמרו עליו הדברים שתק ולא הגיב, שכן כל עוד ולא התקבלה הודאה מפיו של נשוא הדברים, הרי שהאמירות והמידע מוגדרים כדברי לשון הרע ואין לקבל את הדברים ולהאמין להם, וזאת משום שאין להוציא את נשוא הדברים מחזקת כשרות ולהאמין לאומר הדברים רק מכוח ראיה נסיבתית כי הוא אמר את הדברים בפני מי שהמידע מתייחס אליו והנ"ל שתק ולא השיב לדברי הגנות[2]

ג)       אין לקבל ולהאמין לדברי לשון הרע שנאמרו על ידי שניים או יותר, שכן אין דין קבלת עדות מחוץ לבית דין וממילא שעצם העובדה ששניים אמרו את הדברים אין בה כדי להוסיף תוקף ואמינות לאמירות ולמידע, ויש למחות מהלב ומהמחשבה את דברי הלשון הרע  כדי שלא לעבור חלילה על איסורי לשון הרע מדאורייתא[3].

ד)      לאור האמור הרי ששמיעת תכנית ראיונות הכוללת שאלות המופנות אל המרואיין או שמוטחות כלפיו אמירות שיש בהם דברי לשון הרע הכוללים גנות, נזק או עוגמת נפש למרואיין, הרי שאין להאמין לדברים על אף שהמראיין מציג את הדברים בפני המרואיין מבלי קבלת תשובה מאת המרואיין, וכן אין להאמין ולקבל את הדברים גם במקרה בו שניים מקיימים את הראיון ומציגים שאלות או אמירות הכוללות דברי לשון הרע על המרואיין ועל אף שהראיון משודר למאזינים רבים[4].



[1] חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות א  "אסור לקבל לשון הרע מן התורה, בין שהוא מהדברים שבין אדם למקום או מהדברים שבין אדם לחבירו, דהיינו שלא נאמין בלבנו שהסיפור הוא אמת, כי על - ידי - זה יבוזה בעינינו מי שנאמר עליו".

שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריג  "והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג, א): "לא תשא שמע שוא" - שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתינו כי הדברים אמת ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו."

באר מים חיים כלל ו ס"ק א  "ומ"ש כי על ידי זה יבוזה וכו', הוא גם כן מלשון ר' יונה שם, ונ"ל שכונתו הוא, כי אם הוא רואה שאם יאמין עליו שעשה או שדיבר דבר פלוני לא יהיה לו עליו צד זכות הוא מצווה שלא להאמין להמספר כדי שלא יתבזה פלוני בעיניו, אבל אם יש עליו צד זכות בלאו הכי, כגון שנוכל לומר שהדין עמו, או שלא ידע את איסורו, וגם בענין דיבור נוכל למצוא אלו צדדי זכות, וגם עוד צד זכות שלא כיון בדיבורו למה שאמר עליו המספר וכיוצא בזה, בכל אלו איננו מצווה להרחיק את דברי המספר מכל ולחשוב עליו ששקר דיבר על פלוני, רק בדרך כלל שלא יתקבל ברעיוניו גנות על מי שסיפר וכנ"ל."

[2] חפץ חיים לשון הרע כלל ז אות ב

אין שום היתר להאמין בלשון הרע אפילו אם המספר סיפר עליו(ב) הלשון הרע בפניו, כיון שלא שמענו הודאה על זה מפי הנידון, וכל שכן אם אין מספר עתה בפניו, רק אומר שהיה אומר את הדברים אלו בפניו דאסור להאמינו מטעם זה, ובעוונותינו הרבים העולם נכשלין בזה מאוד.(ג) ואפילו אם הוא שותק עתה בשעה שאומרים עליו הדברי גנות בפניו אפילו הכי אין ליקח מזה שום ראיה להחליט שהדבר אמת, ואפילו אם טבעו תמיד שלא לשתוק כשאומרים לו דבר שלא כרצונו ובזו הפעם הוא שותק, כי אולי נתגבר עתה על טבעו וגמר בדעתו שלא לענות על ריב או מפני שראה שבודאי יאמינו יותר לדברי המספר מלדבריו כמנהג הרע של העולם שמוסכם אצלם שאם רק יספר את הדברים בפניו אפילו אם השכנגדו יכחישנו מאה פעמים לא יאמינו לו שוב ולכך הסכים אז בנפשו שטוב יותר לשתוק על זה ולהיות מהנעלבים על - כן אסור ליקח ראיה מזה להחליט שהדבר אמת.

חפץ חיים לשון הרע - באר מים חיים כלל ז ס"ק ב

ועוד ראיה מהרמב"ם שהרי מתחלה כתב אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו, והמקבלו יותר מהאומרו, ואחר כך כתב אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו אם כן ממילא משמע דלקבל גם כן אסור בכל גווני, וכבר ביררנו לעיל דהרמב"ם כלל בדין זה לשון הרע ורכילות. ובאמת הוא דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דאפילו אם היינו סוברים שלשון הרע על חבירו מותר לומר שלא בפניו כשיודע שהיה אומרה בפניו, זה אינו שייך רק להמספר דיודע שהוא אמת והיה אומרה בפניו, אבל לא להמקבל דאינו יודע שהוא אמת, וכי מפני שפלוני העיז פניו לדבר הגנות שלו בפניו נחליט בלבנו שהדבר אמת.

וכדי שלא יטעך היצר שמחפש בזה אחר צדדי היתר ובונה אותם על קו תוהו ואבני בוהו לומר היאך לא נאמין להמספר בלשון הרע או ברכילות, וכי אם היה שקר היאך היה מעיז פניו לספר עליו בפניו דבר גנאי שלא היה ולא נברא, כי שמעתי מכמה אנשים היתר בעו"ה על ידי זה, על זה אשיבך כי לא כן דעת תורתינו הקדושה וכי מפני שיש לנו סברא על זה ליפותו ולהחזיקו בחזקת נאמן בדיבורו נוציא על ידי זה להשני מחזקתו, והלא אפילו אצל דבר שהועד לפני בית דין שיש לו כח גדול, לא נזכרה סברא זו כלל שיוחלט הדבר בבית דין כדברי העד מפני שהעיד עליו בפניו, ובממון אין צריך רק שבועה, ואם העיד העד שאר דברי גנות על חבירו ורוצה לעשותו בזה רשע ופסול לא מהני עדותו כלל להוציא להשני מחזקתו, ולא נשאר עליו על פי דין שום ספק פסול ונשאר בחזקת כשרותו כמו שהיה קודם, וכמבואר בחשן משפט בסימן כ"ח בהגה"ה, ומה שאמרו בנדה (ס"א ע"א) למיחש מיבעי היינו רק לשמור עצמו ממנו ולא שיהיה עליו שום ספק להוציאו מחזקתו וכמו שביררנו בכלל ו' בבאר מים חיים בס"ק כ"ה בסופו עי"ש.

[3] חפץ חיים לשון הרע כלל ז אות ג  "כשם שאסור לקבל לשון הרע אם שמע מאחד כן הדין אפילו אם שמע משנים או יותר.... דאין חל שם עדות אפילו על שנים ויותר אלא בבית - דין אבל חוץ לבית - דין לא דאפילו אם יאמרו שקר אינם נקראים עידי שקר כי אם מוציא שם רע בעלמא (וכדאיתא בסמ"ק ל"ת רל"ה), וכל זה להחליט, אבל לחוש מותר אפילו אם לא שמע רק מאחר וכנ"ל."

קצות החושן סימן רכד ס"ק א  "...ואינו קושיא, דודאי אפילו שמע מפי מאה עדים שאמרו לו שהיה בה המום קודם, כל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד ובפני בע"ד וכל שעדיין לא העידו בב"ד לא הוי טענת ברי על פיהם אלא לענין שבועה דיכול להשביע על פי שמועה ששמע אפילו מפי קרוב, אלא אם טוען העמדתיך בדין והעידו עדים בב"ד בפניך או שלא בפניו במקום שמקבלין עדים שלא בפני בע"ד כגון שהיו עדיו חולים, וכל כה"ג ודאי מהימן במיגו"

[4] חפץ חיים לשון הרע כלל ז אות א  "איסור קבלת לשון הרע הוא, אפילו אם המספר מספר את הדברים בפרסום לפני כמה אנשים, אף - על - פי - כן אין להחליט מחמת זה שהדבר אמת, רק יש להשומעים לחוש לזה ולחקור את הדבר, ואם יתברר להם שהדבר אמת יוכיחוהו על זה."