אאא

א.      מקור הדין

הגמרא במסכת שבת קיג ע"ב לומדת מדברי הפסוק "וכבדתו מעשות דרכיך" (ישעיה נח יג) שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול.

בהמשך הסוגיה מבארת הגמרא כי דרשת הפסוק "וכבדתו מעשות דרכיך" מתייחסת לאיסור לפסוע פסיעה גסה (פסיעה רחבה היוצרת מרווח של חצי אמה בין רגל לרגל[1] ) הנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם (ועי' בגמ' שבקידוש ליל שבת יש כדי להשיב את מאור העיניים שנפגע מהפסיעה הגסה), וממילא שיש בשבת ללכת בנחת ולא לפסוע פסיעה גסה.

הקשה המהרש"א[2] שלכאורה דברי הגמרא צריכים ביאור שכן הפסיעה הגסה אסורה גם ביום חול מחשש לפגיעה במאור העיניים וממילא יש להבין מדוע הגמרא מייחסת את דרשת הפסוק "וכבדתו מעשות דרכיך" לאיסור פסיעה גסה בשבת והרי גם ללא דרשת הפסוק הפסיעה הגסה אסורה מחשש לפגיעה במאור העיניים.

מכוח הקושיא מבאר המהרש"א שאכן גם בשבת אין לפסוע פסיעה גסה משום החשש לפגיעה במאור העיניים, אלא שבשבת קיים נימוק נוסף מדוע אין לפסוע פסיעה גסה וזאת משום הפגיעה בכבוד שבת וכפי שדורשת הגמרא שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול.

ב.      ריצה לצרכי מצווה

כתבו הראשונים[3] כי לצורך חפצי שמים מותר לרוץ ואפילו בשבת  וכדברי הגמרא במסכת ברכות (ז ע"ב) אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפילו בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו.

בעניין זה כתב הריטב"א[4] כי מאור העיניים הנפגע מפסיעה גסה בשבת אינו נרפא בקידוש, אך פסיעה גסה לצורך מצווה אין בה כל חשש.

ונראה לבאר את סברת הריטב"א על פי דברי הילקוט ביאורים שהביא בשם החתם סופר[5] כי אין בקידוש ליל שבת כדי לתקן את מאור העיניים שנפגע מפסיעה גסה בשבת שכן פסיעה גסה בשבת הינה זלזלו ופגיעה בכבוד שבת, וממילא פסיעה גסה שאין בה פגיעה בכבוד שבת וכגון פסיעה גסה לצורך מצווה (או אולי אף פסיעה גסה לשם עונג וכמבואר להלן), הרי שהקידוש בליל שבת יכול לרפא את הפגיעה במאור העיננם הנגרם ממנה, ולכן ניתן לומר שאין כל חשש מפסיעה גסה לצורך מצווה או צורך עונג שבת (כגון מי שמתענג מריצה וכדו' וכמבואר להלן). 

הצל"ח[6] מבאר כי יש לחלק בין פסיעה גסה שהינה מסוכנת לבריאות העיניים לבין ריצה שאין בה חשש ואין בה כדי להזיק לעיניים.

ג.       ריצה וקפיצה לשם תענוג

איתא בתוספתא (שבת פרק יז הלכה טז) "תניא אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו" וכתב בסמ"ק[7] כי בחורים אשר מתענגים בקפיצם ובמרוצתם מותר להם לרוץ ולקפוץ בשבת שכן פעולות אלו מסיבות להם עונג. מדברי התוספתא  עולה כי למרות שהריצה והקפיצה אינם הילוך המכבד את השבת,  אך ככל שהקפיצה והריצה הינם תענוג לרץ או לקופץ, הרי שהם מותרים בשבת.

ד.      פסק השולחן ערוך והעולה מדברי הפוסקים

להלכה פסק השולחן ערוך או"ח סימן שא סעיף א "אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או כיוצא בו" וברמ"א כתב "ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות" ובהמשך בסעיף ב פסק השו"ע "בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר" וברמ"א כתב שכמו כן מותר גם לטייל.

וביאר בערוך השולחן[8] כי לשיטת הרמ"א מותר לטייל בשבת גם אם מתכוון לרפואה ובלבד שלא ייראה שהליכתו נעשית לשם רפואה אלא שיהא נראה כמטייל בעלמא, וממילא טיול בנחת עם בגדי שבת הרי שהוא מותר. 

אך במשנה ברורה הביא את שיטת האליה רבה[9] ועוד פוסקים הסוברים כי גם הליכה כדרך המטיילים שכוונתה לרפואה היא אסורה בשבת שכן ההליכה הנ"ל איננה בכלל עונג שבת ואסורה מדין שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול.

בשו"ת שבט הלוי[10] כתב שההיתר לרוץ בשבת הוא לא רק לצורך מצווה או לעונג  אלא ההיתר מתייחס  גם למי שרץ כדי לברוח מן הצער וכגון מי שרץ כדי לתפוס מחסה מהגשם וכדומה שכן מהנסיבות ומהריצה מוכח שהריצה איננה כעובדין דחול אלא היא  נועדה שלא להינזק.

בשו"ת מלמד להועיל[11] כתב כי אומנם ריצה יכולה להסב עונג לרץ, אך על פי רוב תחושות העונג מורגשת רק לאחר הריצה ולא בעת הריצה, וממילא שאין להתיר ריצה לצורך עונג אלא רק במקרה שהריצה עצמה היא עונג בשביל הרץ וכמו כן אין להתיר ריצה לצורך התעמלות בשבת.

 

הדברים נכתבו לעיון ולימוד וכדרך של מראה מקום ואין בהם הוראת הלכה למעשה



[1] רמ"א סימן שא סעיף א  "ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות"

[2] מהרש"א חידושי אגדות מסכת שבת דף קיג עמוד א "ומסיק דהיינו פסיעה גסה ובחול נמי אסור משום סכנה ואשמעינן האי קרא דבשבת איסורא נמי איכא והא דלא דריש נמי הכא דרכיך אסורין דרכי שמים מותרין משום דאע"ג דאיסורא ליכא סכנה מיהת איכא וק"ל."

[3] רא"ש מסכת שבת פרק טו סימן "אמר רבי חייא בר אשי אמר ר' יוחנן מנין לשינוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ותנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבשל בהן לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול מאי היא כי הא דאמר רבי זירא אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה(ת) קודם שיעקור שניה מותר ואם לאו אסור. מתקיף לה (מר זוטרא) [רבא] היכי ליעביד(א) ליקיף קמפיש בהלוכא. ליעבר במיא(ב) זימנין דמתווסן מאניה ואתי לידי סחיטה. אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי אלא כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת אמר ליה וכי בחול מי התירו שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדרא ליה בקידושא דבי שמשא כששותה כוס של קידוש. ומירהט בשבתא לבי מדרשא שפיר דמי דאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ז ב) אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא לרבנן דהוו רהטי בשבתא לפירקא אמינא קא מחללי רבנן שבתא כיון דשמעיתא להא דאמר רבי תנחום אמר ר' יהושע בן לוי(ג) לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפי' בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו(ד) אנא נמי רהיטנא: וכן ראה ריף שבת דף מב ע"ב בדפי הריף.

[4] חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קיג עמוד ב "ודכו"ע פסיעה גסה דשבת אסורה ולית ליה תקנתא בקידושא דבי שמשי, ומיהו בדבר מצוה שרי למרהט בשבת כדאיתא בפ"ק דברכות (ו' ב')."

[5] ילקוט ביאורים שבת קיג ע"ב "וביאר החתם סופר שאכן היות ולפסיעה גסה מוכנה הרפואה בנקל אפשר להתירה בחול, ולולא הפסוק היה מקום אף להתירה בשבת שכן במקום שהרפואה מוכנה איןצ לחשוש, וזהו שלמדנו מהפסוק 'מעשות דרכיך' שהפוסע פסיעה גסה פוגם בקדושת השבת עצמה, ולכך לא תועיל לו הרפואה של קידושא דבי שימשי וממילא נמצא שפסיעה גסה בשבת אסורה משום הסכנה שבה."

[6] צל"ח מסכת ברכות דף ו עמוד ב "וצריך לומר לענין שמורה על חפזון שמראה שנחפז, לזה הריצה מורה יותר על חפזון, אבל לענין סכנה פסיעה גסה גריעא יותר וקשה לעינים."

[7] ספר מצוות קטן מצוה רפא "וכן אל ידלג ואל ירוץ בשביל חפציו להרויח, אבל לדבר מצוה מותר ונראה לי כי בחורים המתענגים בריצתם, ובקפיצתם, מותר שאינם רוצים להרויח,"

[8] ערוך השולחן אורח חיים סימן שא סעיף מד "אבל לטייל כדרכו מותר אפילו אם יש לו רפואה בזה כיון שאינו ניכר שעושה זה משום רפואה ואינו מצטער אלא מתענג כדרך הטיול וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעי' ב' דמותר לטייל בשבת עכ"ל כלומר אף על גב דמתכוין לרפואה כמו כל האוכלים שאוכל אדם לרפואה דאל"כ מאי קמ"ל למה יהא טיול אסור"21;

[9] אליה רבה סימן שא "והנה משמעות הלבוש אף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור, אבל במג"א [סק"ה] כל שאינו רץ מותר, ודברי לבוש נראין מדאיתא בתוספתא פי"ז [הט"ז] שם בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה וכו', משמע דאדם אסור, וכ"מ מרמ"א"

[10] שו"ת שבט הלוי חלק א סימן נח "אבל כהאי דגשמים שניכר בשעת הריצה שאינה ריצה של חול, ויש בה צורך ותועלת המותר בשבת, ומשונה היא הריצה מריצה סתם, בודאי כה"ג לא נגזר מעיקרא, ובודאי פשטות לשון הסמ"ק כהמג"א וב"ח. וגם להטו"ז שאוסר אם אינו מתענג בריצה אינו דומה לנידון דהכא, שיש בו תועלת דמותר בשבת בשעת ריצה, ואין הדבר כמו שכתב כבודו דאיסור ריצה עיקרו משום צער, דזה אינו, אלא עיקרו משום דעבד כעובדא ומעשה דחול כהולך לחפציו כמבואר בסמ"ק, וממילא כה"ג לא שייך זה, וזה נלענ"ד פשוט."

[11] שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן נג "אחרי שובי נחמתי וראיתי שיש יסוד לאיסור זה מן הש"ס דשבת קמ"ז ע"א דאיתא במתני' אין מתעמלין ופי' רבנו חננאל פושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהם ולאחריהם וכן רגליהם ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. והוא בערוך ערך עמל וע' ש"ע א"ח סי' שכ"ח סעיף מ"ב ובמפרשים שם. ואיתא בתוספתא פי"ז הי"ב אין רצין בשבת כדי להתעמל (ע' טור וב"י סי' ש"א) והנה המג"א סק"ה פירש דהתוספתא מיירי שעושה לרפואה דריצה של תענוג שרי אבל הט"ז מפרש אפילו בריצה לתענוג ואפ"ה אסור כיון דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג רק אח"כ ימשוך לו תענוג שיהא תאב לאכילה, ואינו מותר אלא היכא דהריצה גופה היא לו תענוג כגון מרוצת וקפיצת הבחורים עיין שם."