אאא

הצילו!

אני מוישי. התחלתי ללמוד באלול האחרון בישיבה קטנה, הלימודים מתחילים בעשר ומתנהלים ברצף וללא הפסקות עד שבע בערב. האמת, אני לא יודע איך אשרוד, באלול זו הייתה התחלה, ואיך שהוא הצלחתי להחזיק מעמד. ידעתי שזה רק חודש...

החורף נראה לי לא נגמר... ממש אין לי חשק לקום בבוקר, ללכת ללימודים. אני לא מצליח להתרכז, להבין את כל השיעורים, אני מרגיש שאני חייב לנוח.

גם אין לי חברים בישיבה, פשוט אין זמן ליצור קשר עם חברים חדשים... אני מתבייש להגיד, שאני מתגעגע ומעדיף לחזור לחידר...

• • •

שלום, קוראים לי מוטי. אני בחור בשיעור ב' ישיבה קטנה, בזמן האחרון יש לי בעיה בתפילות.

בקיץ, בתחילת הקורונה, הייתי קם למניין של שש וחצי. אחר כך היה קשה לי לקום, במיוחד כשבבית אחיותיי קמות מאוחר. התחלתי להתפלל בשטיבלאך, ששם מריצים את התפילה במהירות. לא נעים לי לספר, בזמן האחרון גם פספסתי כמה תפילות במניין, אני מתפלל בבית. פשוט קמתי מאוחר ולא רציתי לאחר לישיבה. בחיים שלי לא דמיינתי, שאי פעם אתפלל בבית ולא במניין... איך אני חוזר לעצמי? המצב רק מידרדר.

• • •

קובי לא רצה לכתוב, הוא לא מאמין שמישהו יכול להבין אותו. אבא של קובי סובל מתשישות נפשית. המצב בבית מאוד רגיש. קובי רוצה קשר עם אבא. הוא ממש מרחם עליו. ומצד שני-מתבייש בו.

לפעמים קובי מדמיין, שאבא שלו כאילו רגיל, הוא מגיע עם חיוך וחינניות לספר לו על הישיבה והחברים. אבא מצידו, מביט בו בפנים חתומות, שנראות אטומות. קובי רואה בעיניים שלו עצב עמוק, נפש בסוגר...

קובי לא מסוגל להכיל את זה. אימא מנסה למלא את החסר, היא מבקשת מקובי שיספר לה. אבל קובי רוצה לספר דווקא לאבא, ואימא נשארת, עומדת מהצד ומביטה בעצב.

לקובי חסרה דמות אב, מישהו שידריך אותו. כולם חושבים שהוא ביישן וחלש אופי. והאמת, שהוא לא רוצה להיחשף לאף אחד. הוא חושש מהסוד שיתגלה.

כשהתחיל ללמוד בישיבה הוא התנתק מהבית והחל להתרכז בבניה עצמית. לאט לאט התחיל להקשר לחברים ולהרגיש חיים נורמליים. בתקופת הקורונה הכל נסוג, קובי נמצא הרבה בבית ורואה את חוסר התפקוד. במיוחד בשבתות-אבא רק עושה קידוש והולך לחדר לבד. קובי מנהל את שולחן השבת כשהוא רק בן 16 וחודשיים.

קובי לא בוכה בלילה. הוא פשוט מפחד 'מה יהיה, אם אני אהיה כמו אבא'...

• • •

קוראים לי אברימי, התחלתי באלול ישיבה גדולה מצוינת. הכל 'גיוועלדיג'. נפרדנו מההורים בפתח הישיבה, הרגשנו גדולים, כולם היו סביבנו. כל יום דיברתי עם ההורים בטלפון והכרתי חברים חדשים וטובים.

אחרי שבועיים התחלתי להרגיש לחץ בחזה. לא היה לי נעים לספר להורים ובוודאי לא לחברים... מעולם לא הייתי סגור במקום אחד מבלי יכולת לצאת אפילו להליכה קצרה, להשתחרר.

בוקר אחד התקשרתי הביתה, וכשאימא שלי ענתה פשוט ניתקתי. רצתי והסתגרתי בחדר, התייפחתי לפחות שעה. זה מאוד שיחרר אותי, והכאב בחזה ירד... שטפתי פנים וחזרתי לעניינים.

זה היה ממש לא קל.

את זמן חורף התחלתי בחשש פנימי גדול, מובן שלא סיפרתי לאדם בעולם מה עובר עלי. עכשיו, אחרי חודש, אני מרגיש כמו 'בית הסוהר'. יש גדרות מסביב, וגם כשבאים לבקר אותי, עומדים מרחוק ומאחורי גדרות. יש לי שני חברים שהלכו הביתה במהלך החודש. אמרו לנו שהם התייבשו... אחד החברים צחקק, ומיד הבנתי, שאסור שיקרה לי משהו...

• • •

אני לא מעוניין לכתוב את שמי וגם לא באיזה שיעור אני. רק זאת אספר לכם: ''הייתי בחור די טוב עד לפני חודשיים. בבין הזמנים, כשהיינו משועממים בשכונה פגשתי חבר, שהראה לי במכשיר שלו כל מיני דברים. האמת, שבתחילה ממש לא רציתי לראות, אבל אחרי כמה ימים שלא היה לי מה לעשות, הוא הצליח למשוך אותי...

כרגע חזרנו לישיבה, הראש שלי לא כל כך במקום. איבדתי טעם בלימוד. מדי פעם עולות בי מחשבות. אני צריך לעשות סדר בראש, לעכל את מה שראיתי... אני מפחד לספר ולדבר.

זה מטריף את דעתי, כפשוטו''

• • •

אני זוכר את אחי, כשעלה לוועד שישי, כולם דיברו בו נפלאות, אמרו שיחטפו אותו... הוא היה הארי שבחבורה. עד היום אני זוכר את האור בעיניים שהיה לו, שדבק בי. אחרי חצי שנה הוא סגר שידוך. תמיד ידעתי, שזו גם הדרך שלי, חלום חיי...

חלום, שהתנפץ במכתב שקיבלנו מהישיבה בתחילת אלול, שבו הייתי אמור לעלות לוועד חמישי. במכתב הודיעו, שהישיבה נפתחת לוועד רביעי ומטה... פתאום, ללא שום סיבה מצאתי את מסלול חיי נעצר ונחסם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נאלצתי לנדוד למקום אחר, יצאתי לגלות. אני מרגיש שלא במקומי, זה ממש הוציא לי את כל החשק. לשמחתי מצאתי חברותא, אברך יקר וחם שרומם אותי. אבל חברי מהוועד-מה איתם? מי דואג להם?

• • •

החיים מלאים באתגרים, לפעמים אתגרים כמעט בלתי אפשריים. ככל שהאתגר גדול יותר, ההצלחה והניצחון מעלים את האדם גבוה יותר.

לפעמים, כל מה שנדרש, זה האומץ לשוחח עם אדם עם ניסיון חיים. כזה, שראה אתגרים ועמד בהם.

כשמביטים לאחור: אתגר שהצלחת לעמוד בו, הוא המקפצה הגדולה להצלחתך.

  • הרב אליאב מילר הינו יו"ר ארגון "לב שומע", ראש המכינה לצעירים 'אור אלחנן'

- הטור המלא פורסם בגיליון 'במה'