הגר"ש אלתר קבע מזוזה ונאם בגודל השלום

אחרי קביעת מזוזה והדלקת הנרות, ולאחר שנשא משא תורני בגודל מעלת היום, דיבר בין הדברים על ענייני אחדות ושלום.

בדבריו עמד על ברכת יעקב לבניו כאשר נאמר כי כל אחד מהבנים קיבל "כברכתו" וגם את "ברכת כולם שכללם זו בזו", ותהה אם כן מדוע היה ליעקב לברך כל אחד בברכה נפרדת.

על כך השיב שזו בדיוק מעלת השלום והאחדות: שיש להכיר זה במעלתו ובתכונותיו המיוחדות של הזולת, ועם זאת להתכלל האחד עם השני.

דברים אלו נשזרו בענייני דיומא, בפרשת הנשיאים שנקראת בחנוכה, כאשר גם כל הנשיאים כוונו בקרבנם כל אחד כוונה מיוחדת לו אך גם את כוונות הנשיאים האחרים, כשהדברים נרמזו בשבט מנשה דווקא, שהיה חציו בארץ וחציו מעבר לירדן, כשבכך קישר את עמם ישראל מאחר והיה מיוחד במידת האחדות.

בסיום הדברים, שנאמרו בעברית (דרשה נוספת בעניין אחר נאמרה, כרגיל, ביידיש), הזכיר את תפילתו הידועה של הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי"ע ואמר כי בתפילתו 'שנראה מעלת חברינו' , איננו מבקשים שלא יהיו לשני חסרונות, אלא 'שנראה מעלות חברינו', למרות שהחסרונות ישנם, כן הביא סימוכין לכך ש"לאהוב את השני רק כשיש לכל אחד מה שדי לו - זו מידת גוי".