"ויגש אליו יהודה"
בהשקפה ראשונה נראה שיוסף הוא השליט, הוא משנה למלך מצרים. יהודה ניגש כעבד לפני יוסף, "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני".
אם נקפוץ להפטרה נגלה שגם בה מתאר הנביא את מפגש יהודה ויוסף, כפי שיתרחש לעתיד לבוא.
הנה תוכן נבואת יחזקאל המובאת בהפטרה:
ה' אומר לנביא, קח עץ אחד וכתוב עליו "ליהודה ולבני ישראל חבריו".
ולקח עץ נוסף, וכתוב עליו "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברים".
"וקרב אותם אחד אל אחד… והיו לאחדים בידך".
משמעות הדברים:
עץ יהודה מסמל את מלכות יהודה, ועץ יוסף מסמל את מלכות יוסף (מלכות ישראל), וה' אומר לנביא לאחד את שני הממלכות עד שיהיו ממלכה אחת אשר בה "עבדי דוד מלך עליהם… ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
הרי לנו דימיון בין הפרשה להפטרה, בפרשה מתואר מפגש המלכים, ובהפטרה מתואר מפגש המלכויות.
מקשה הרבי מליובאוויטש:
אמנם לכאורה יש דימיון בין הפרשה להפטרה, אבל אם נתבונן נגלה לכאורה שזה בעצם בדיוק הפוך.
בפרשה יוסף הוא המלך, בעוד שבהפטרה המלך הוא דוד הבא מיהודה.
מתוך שאלה זו (הצורך להתאים בין הפרשה וההפטרה) יוצא הרבי למהלך מרתק שבסופו יתברר דבר די מדהים, גם בפרשה יהודה הוא המלך האמיתי, הוא זה שמוביל את הסיפור אל סיומו המופלא והמרגש.
יוסף הוא רק משנה למלך מצרים, בעוד יהודה מתנהג כבעל הבית האמיתי.
יהודה ניגש ליוסף ואומר לו:
"בי אדוני" ומבאר רבי לוי יצחק מבארדיטשוב ("הבארדיטשובער") שיהודה אמר: אני האדון, האדנות בתוכי.
"כמוך כפרעה" (רש"י) אם תעצבן אותי אהרוג אותך ואת אדונך בבת אחת.
יהודה דורש לשחרר את בנימין, למרות שבספר החוקים של מצרים כתוב שהגנב יהיה עבד. יהודה הוא מלך וסמכות בפני עצמו, זה לא מעניין אותו מה כתוב בחוקה המצרית.
ומה קורה בעקבות התנהלותו התוקפנית של יהודה?
יוסף נמס.
יוסף הוא "כביכול" יהודי שנזרק לבור המצרי, כיום הוא שולט בכיפה ועושה מלא כסף… הוא אמנם יהודי, אבל כאשר באים בני ישראל לקנות אוכל הוא מתנכר אליהם, "וידבר איתם קשות"…
אך כשיוסף רואה את מסירות הנפש של יהודה עבור אחיו בנימין הוא נמס, הוא מגלה לאחיו וליהודה בראשם "גם אני יהודי"…
היהודי מורכב משני חלקים:
א. "נפש אלוקית". ב. "נפש בהמית".
אך ישנה עוד נפש היא "הנפש השכלית", היא המתווכת בין השניים הראשונים.
כך מלכות ישראל נחלקת לשניים, הנהגה אלוקית והנהגה טבעית ע"פ דרך התורה.
מלכות יהודה מסמלת את ההנהגה האלוקית, זוהי אנרגיה שלא מן העולם הזה, אנרגיה זו היא המובילה את יהודה ואת החשמונאים נגד כל כללי הטבע וההיגיון.
לעומתה מלכות יוסף מסמלת הנהגה הגיונית וישרה, דרכה אפשר לגשת אל אומות העולם על בסיס רציונאלי, ואפילו לנהל אותם… הנהגתו זו של יוסף העפילה בסולם ההיררכיה המצרית עד "כמעט" הכי גבוה… אבל עדיין "הכסא אגדל ממך". בסופו של דבר פרעה הוא המלך.
הנהגת יהודה ומסירות נפשו, היא זו שמובילה את היהודי לצאת מן הגלות. לכן יעקב שולח את יהודה למצרים לפתוח בית תלמוד (רש"י תחילת שישי) כי מכוח התורה של יהודה יהיה את האפשרות לצאת מן הגלות.
בשלבי הגלות האנרגיה הזו - הניצוץ האלוקי - חבויה עמוק בתוכינו. רוב הזמן היהודי עסוק בענינים גשמיים, אכילה שתיה שינה הגנה וכו'.
אך בד בבד עלינו לעסוק בליטוש הניצוץ האלוקי הפנימי הבוער בקרבנו.
הליטוש הזה נעשה באמצעות נפש השכלית, או במילה אחת: מודעות.
יום יבוא והניצוץ האלוקי יחדור אל מרחב התודעה, או אז הוא יפרוץ החוצה "מן הימצר אל המרחב" בגאולה האמיתית והשלימה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com