אאא

"פתח לה פתחא להאי פרשתא"

הגמרא במסכת מגילה (י"א והלאה) מביאה "פתיחות" שונות לענייני הפורים מהפסוקים, וכל אמורא המוזכר שם היה פותח לה פתחא להאי פרשתא מפסוק אחר. והביאור בזה הוא, שכל אחד הביא מהלך משלו להבין את יסוד ושורש ענייני המגילה, ועל כל אחד ואחד ניתן לבנות תלי תלים של דרשות שונות.

פתיחה של רבי שמואל בר נחמני

נביא כאן לדוגמא אחד מהם: "רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס, תחת הנעצוץ - תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב 'ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים', יעלה ברוש - זה מרדכי, שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמינן מרי דכי, תחת הסרפד - תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה', דכתיב 'רפידתו זהב', יעלה הדס - זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר 'ויהי אומן את הדסה', והיה לה' לשם - זו מקרא מגילה, לאות עולם לא יכרת - אלו ימי פורים", עכ"ל הגמרא.

עלייתם של מרדכי ואסתר מתחת המן וושתי

והביאור במה שרבי שמואל בר נחמני מלמדנו [בכך שהביא פסוקים המורים על המאפיין של מרדכי ואסתר, אחשורוש וושתי, המן וזרש, וכי במקומם של הרשעים המוזכרים קמו ועלו קרניהם של הצדיקים] – להלן.

ועצם הבנת הפסוק [שציטט רבי שמואל בר נחמני כפתיחה לעניין הפורים]: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש" יש להוסיף, שכן ידוע ש"תחת" – הכוונה "במקום", ואפשר גם להסביר ש"תחת" הכוונה תחתיו ממש! כלומר, שה"ברוש" היה מונח בכל אותה העת מתחת הנעצוץ, שכן הנהגתו של המן [שהוא הנמשל של הנעצוץ], היא הנהגה של חיצוניות ושל מקרה, כמו שדרשו על הפסוק: "אשר קרהו", וחשבו שזה מקרה, עד אותה העת כבר הוכן מתחתיו ה"ברוש" – כלומר "מרדכי", שהיה מונח שם וממתין לשעת הכושר לצאת ולבטל את צרתו של המן, הרי שהגאולה היתה מוכנה.

תחת ה"סרפד" – הלוא היא ושתי שגרמה לביטול בנין בית המקדש, "יעלה הדס" - היתה הגאולה מונחת מתחתיה בהמתנה – היא אסתר המלכה שנמשלה להדס. ובעצם זה היה תלוי בעם ישראל, שאם הם מתנהלים בהנהגה של ה"טבע" – אז היו נשארים תחת הנהגה של הרע וחיצוניות, אבל אז התגלה שמה שתחת הרע היה מרדכי ואסתר.

מה העניין ב"צחוק" וב"נהפוך הוא"

לא מובן ההסבר גם כן של הצחוק בפורים שנצטוינו לצחוק ולשמוח, וזהו יסוד של "ונהפוך הוא" בפורים, שהוא בא להגיד שהכל במקומו נצחו. והביאור הוא, שכן בעניין הגאולה כתוב "אז ימלא שחוק פינו", שהוא מלשון "משחק", כלומר שהכל נראה על פניו כאילו אבוד, וכעין "הצגה", שבסופה תמיד הסוף טוב. וטעם המנהג שהמשתה בפורים, משום שתחילת הגלות וסיבתה היה, וגם מהמשתה נסובה הגאולה.

ולעתיד לבוא יתברר לכולנו שכל הרעות והצרות נראים לאורך הגלות – שהכל היה תהליך של גאולה, ושהקדוש ברוך הוא מעולם לא עזב את עמנו ולא שכח אותנו, וכל צרה וצרה היתה מחושבת היטב כדי להאיץ את גאולתנו, וזה יהיה בבחינת "סוף טוב" של הצגה, וכפי שהיה בזמן הגאולה של מרדכי ואסתר, שלאורך כל התהליך חשבו שהדבר הוא לרעתם, אבל בסופו של דבר התברר שהכל – בכל פרט ופרט – היה לטובה ולברכה, כך תהיה לעתיד לבוא במהרה בימינו, אמן.

מדוע אנו צמים

בי"ג אדר אנו מתענים את צום תענית אסתר. עניין התענית הוא כפי שמביא הרמב"ם (בפרק א' מהלכות תעניות הלכות ב' ג'), וז"ל: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עוונותיכם הטו וגו' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי", עכ"ל.

כלומר, הקדוש ברוך הוא מביא צרה על עם ישראל כדי שישובו בתשובה, ואם ח"ו עם ישראל לא קולטים את המסר ולא שבים בתשובה, אלא הולכים עם הקדוש ברוך ב"קרי", על זה מבטיח הקדוש ברוך הוא ואומר: "והלכתי עמכם בחמת קרי". הרי שחובה על כל אדם להזהר מכל משמר שלא להגיע למצב של אדישות ולומר שכל מה שקורה אתו הוא "מקרה" בלבד, אלא עליו להתחזק באמונה ולומר שהכל מאתו יתברך, ושאין שום "מקרה" בעולם כלל.

מלחמת עמלק – הפעם הראשונה שנקהלו מאומות העולם להלחם בעם ישראל

פרשת "זכור" מספרת לנו על הפעם הראשונה בה אומה מאומות העולם נקהלים ובאים להלחם בעם ישראל, ושאר האומות עד אז פחדו להתעמת עם עם ישראל. וזהו שכתוב: "ויבא עמלק, וילחם עם ישראל ברפידים, ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי, ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק, ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה", ומבאר בירושלמי מכאן שצריכים שלושה לעמוד לפני התיבה, כמו שמשה אהרן וחור היו שלושה ועלו להתפלל. "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים... ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח, ויקרא לו ה' נסי, ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

מלחמת עמלק

[משל אב המרכיב את בנו על כתפו וזה שואל אם "ראו את אביו..."]

מלחמת עמלק היתה אחרי מתן תורה, אחרי ירידת המן ואחרי מסה ומריבה על המים ונס יציאת המים מן הסלע, ומסביר רש"י: "וסמך פרשה זו למקרא זה – לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן בתוככם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי, ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, והיה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא? אמר לו אביו אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו". כלומר, שכל העניין של מלחמת עמלק בא בגלל שהם שאלו היכן ה', כמו שכתוב "ובנסותם את ה' לאמור היש בקרבכם אם אין", הרי שעמלק היה ה"כלב" שהזכיר לעם ישראל שהקדוש ברוך הוא דואג להם במדבר.

שרויים בתענית – כדי לגבור על קרירותו של עמלק – "אשר קרך"

רש"י אומר על הפסוק: "ומשה אהרן וחור – מכאן לתענית שצריכים לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרויים", רש"י לומד מכאן שמשה ואהרן וחור – מלבד מה שהכינו עצמם למלחמה – היו גם שרויים בתענית.

התענית הראשונה בתורה

רבי צדוק הכהן מלובלין אומר יסוד, שכל ענין שהוזכר בפעם הראשונה בתורה – מראה שזה המקור, וממנו לומדים את עניינם של דברים. לפי זה, הפעם הראשונה שמוזכר בתורה תענית, היה בעניין של עמלק, כמו שדורשים חז"ל על הפסוק: "והנה אהרן וחור", וכנ"ל.

מה פועלת הענית

מכאן רואים, שהמלחמה בעמלק היא על ידי תענית, וכפי שהזכרנו, שיסוד עמלק הוא "מקרה", ועל ידי התענית שאדם מתבונן שכל מה שעובר עליו [הוא משום שהוא העלה בדעתו שכל מה שקרה אתו היה במקרה, ועל ידי התענית] הוא על ידי השגחתו יתברך, ועל ידי זה הוא שב בתשובה, ומאמין שהכל בא מאתו יתברך, וכי אין מקרה בעולם כלל.

על אותו משקל, מה שקרה אצל אסתר המלכה, שכן ההצלה על ידי הצומות וזעקתם, ולכן נקבע בי"ג באדר שיהיה בו תענית, וזה בהקדם "הקדמה" לחג הפורים ולמחיית עמלק שיש בכל שנה ושנה, שהוא על ידי שקובעים תענית שאז מנצלים את הזמן לחשוב ולשוב בתשובה, ולהבין שהכל מאתו יבתרך וכי הוא שורש כל הסיבות.

למה י"ג אדר כשר לקריאת המגילה

כתוב במגילה, שיום י"ג הוא יום כשר לקריאת המגילה, כי יום י"ג הוא זמן קהילה לכל, והכוונה על דרך מה שאמרנו, שכיון שביום י"ג זה תענית לכולם, כי הוא גם זמן קהילה לכל, וביום זה אמרה אסתר "וצומו עליי", אם כן ביום זה יש בחינה של "לעמוד על נפשם". יש בזה גם יסוד הלכתי, שכן ההלכה אומרת שאם חל פורים ביום ראשון בשבת, כפרים ועיירות מקדימים את התענית ליום חמישי שלפניו, ומקשים המפרשים (מובא גם ברבנו האי גאון על תענית אסתר) הרי קיימא לן שאקדומי פורענותא לא מקדימינן, ומתרצים שתענית אסתר לא נתקנה כמו שאר תעניות, אלא היא באה זכר לנס שעשה הקדוש ברוך הוא עם עמו ישראל, והתענית היא חלק מהתהליך של מחיית עמלק [ויתכן שזה בעצם הביאור בדברי הגמרא שאומרת "ולא יעבור כתיב"]. וממילא אין זה פורענות ולכן אין בעיה להקדים, ואדרבה זה הרי חלק ממחיית עמלק, וראוי שזה יהיה קודם לפורים, שרק על ידי התבוננות ביום התענית אפשר להגיע להשגות במחיית עמלק, ושאין מקרה בעולם, והכל ממנות יתברך שמו, ואז כל שמחת פורים היא שמחה, גדולה ועמוקה יותר.

מה התמיהה וכי ידיו של משה עושות מלחמה, והרי ידיו של משה עשו ניסים רבים?

ועל פי זה מובנת הגמרא (ראש השנה דף כ"ט ע"ב) על הפסוק: "והיה כאשר ירים משה וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", ושואלת שם המשנה: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, שכל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים".

ויש לכאורה להבין, מה המשנה שואלת וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, והרי "ידיו" של משה עשו הרבה והיו מלומדים בניסים, כגון המכות במצרים, שהקדוש ברוך אמר לו "הטה את ידך" וכו', וכן בקריעת ים סוף נעשה על ידי ידיו של משה כפי שהקדוש ברוך הוא ציווה עליו, ואם כן מדוע המשנה כל כך מתפלאה וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

האם הנצחון תלוי רק ב"ידיו" של משה

הביאור הוא, שהמשנה שואלת האם הנצחון של עם ישראל בעמלק היה תלוי רק ב"ידיו" של משה, אם כן מדוע משה רבנו הניח את ידיו ולא המשיך? ועל זה מסבירה המשנה שהנצחון לא היה תלוי בידיו של משה אלא בליבם של ישראל, דהיינו שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – אז ידיו היו למעלה, אבל כשהיו מסתכלים כלפי מטה - משה רבנו לא היה יכול להחזיק את ידיו כלפי מעלה והיו נופלות מאליהן.

וזהו היסוד הנזכר, שבמלחמת עמלק – כשעם ישראל היו מסתכלים כלפי מעלה, ומבינים שהצרה שבאה אליהם – הגיעה מלמעלה, והם נדרשים לשוב בתשובה שלמה כדי לתקן את מעשיהם, וזה לא "מקרה" אלא תהליך שמימי, או אז "וגבר ישראל" ויכלו לנצח במלחמה, אבל כשהיו מסתכלים כלפי מטה – זאת אומרת שהפסיקו לשעבד את ליבם לאביהם שבשמים והיו תולים שזה "מקרה" ודרך ארצית וגשמית, והולכים לפי המציאות ולפי טבע העולם – אז: "וגבר עמלק", כי עמלק שולט כשעם ישראל תולים את כל הקורות אתו בטבע ובמציאות. וזה מה שכתוב שם בפסוק: "ועל נסותם את ה' לאמור היש אלקים בקרבנו אם אין", וזה גורם ל"ויבוא עמלק".

מדוע משה רבנו ע"ה קבע תענית

והנה כשמשה רבנו הבין שעמלק בא בגלל שעם ישראל הסתכלו רק על הסיבות ולא היו מסתכלים שהקדוש ברוך הוא הוא זה שמסובב הסיבות, או אז הבין משה רבנו ע"ה שהפתרון היחיד הוא לקבוע תענית.

מהי דרכו של עמלק

כתוב בתורה: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק" – מבואר בחז"ל, שאין שמו של הקדוש ברוך הוא שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה זכרו של עמלק. מדוע? משום שהכל זה "מקרה" וטבע, וכי הקדוש ברוך הוא לא מנהל את העולם ח"ו, ועל זה נצטוו להלחם בכח של עמלק, ודרך המלחמה היא רק על ידי תענית, ולכן עד שיימחה זכרו של עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם.

וביתר ביאור: הנה העניין של "עמלק" הוא "מקרה", ובכחו הופך את מה שקורה בעולם לעניין של "מציאות", ותולה אותו ב"מקרה".

מהותו של עמלק – כמהותו של עשיו

וכן במדרש רבה (בראשית רבה פסיקתא ג', י"ב) דורש על מהותו של עשיו, וז"ל: "עשיו – דע שב שבראתי בעולמי, שעשיו הוא בריאה של שקר", והביאור בזה הוא, שהקדוש ברוך הוא נמצא בתוך העולם, ונתן כח בבריאה שכל יסודה היא שקר, ואין לה כח והשפעה במציאות האמיתית, וכל יסודה היא "מקרה", והוא דבוק ביסוד הזה של ה"מקרה".

הבריאה הזאת היא: עשיו, שהוא שַוְא - שנברא בעולם, וזה היסוד של "עמלק" שכתוב בו: "אשר קרך בדרך", וכל יסודו הוא "מקרה", וזהו מה שכתוב במגילת אסתר "ויספר המן את כל אשר קרהו" – ודרשו "בן בנו של "אשר קרך", לפי שעמלק הוא בבחינת "מקרה", והמקרה הזה הוא אינו מציאות אלא רק דמיון, כי אדם מסתכל רק על החיצוניות שבדברים.

הביאור ב"אחריתו עדי אובד"

ועוד, שעל עמלק כתוב (במדבר כ"ד, כ'): "ראשית גוים עמלק, ואחריתו עדי אובד", ולמה זה כך? כי לעמלק אין אחיזה ומציאות בעולם, אין לו אחרית, אלא הוא הולך ונאבד מן העולם, הוא כולו דמיון ומקרה, וזהו ה"שוא" שבראתי בעולמי. וזו הנקודה שאותה נצטוינו למחות, "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", שכן כל מציאותו של עמלק היא רק "מתחת השמים", אבל למעלה מן השמים אין לו שום מציאות.

"את כל אשר קרהו"

כתוב במגילה (פ"ו פסוק י"ג): "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו", כמו "אשר קרך בדרך[1], ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", מכאן שהמהות של עמלק הוא שכל מה שבעולם קיים – זה מקרה, וכי הכל קורה לבד, ואין ח"ו את הקדוש ברוך שמנהל את העולם.

האם בכחו של עמלק להכחיש פמליא של מעלה

מבואר בחז"ל, שעיקר הכח של עמלק היה בכשפים שהיו בידו, וכמו שמביא רש"י על הפסוק: "בחר לנו אנשים – שיודעים לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפים היו", והכל במטרה לשנות את סדר הבריאה.

ומובא בחז"ל, שמעשי כשפים מכחישים פמליא של מעלה, כי כישוף הוא מכח מה שהקדוש ברוך הוא נתן כח בסטרא אחרא לנסות ולשנות את סדרי העולם, וכי אין בעולם עניין של שכר ועונש כלל!

מה הדרך לביטול הכשפים מעל עם ישראל

ויש לדעת, שאין כישופים שולטים בעם ישראל אלא אם כן מאמינים ב"תדר" הזה וחושבים שיש בו ממש וכח לפעול בעולם, אבל כשעם ישראל מאמינים באמונה פשוטה ומצהירים ש"אין עוד מלבדו", אין הכישופים שולטים בהם ולא פועלים בהם מאומה. ומובא הדבר בפירוש בגמרא (סנהדרין ס"ז ע"ב), וז"ל: "ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא, אמר לה אי מסתייעת, זילי עבידי! אין עוד מלבדו כתיב!", ע"כ. היתה אשה אחת שניסתה להוציא עפר מתחת רגליו של רבי חנינא כדי לעשות מזה כשפים, ואמר לה שאצלו שום כישוף לא יעבוד, כי הוא חי את המציאות ש"אין עוד מלבדו", ולמרות שהיה ידוע שעל ידי הוצאת עפר מתחת לכפות רגלי האדם היה אפשר לעשות כשפים שונים, אבל אצל רבי חנינא זה לא היה עובד, כי רבי חנינא האמין ש"אין עוד מלבדו". ושואלת הגמרא: "והאמר רבי יוחנן, למה נקרא שמם כשפים, לפי שמכחישים פמליא של מעלה? שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה". ויש להבין בדברי הגמרא, הרי מצד אחד היא אומרת שהכשפים מכחישים פמליא של מעלה, ומצד שני כתוב שנפיש זכותיה של רבי חנינא ולכן אצלו זה לא ישפיע ולא יפעלו, אם כן קשה האם יש כח וממשות בכשפים או לא? ועל פי החסידות מבואר, שהוא היה כל כך מזוכך מכח האמונה הצרופה שלו בידיעה זו ש"אין עוד מלבדו", ולכן הכשפים לא היו יכולים לפעול מאומה. נמצינו למדים, שכל הכח של עמלק היה "אשר קרך" – לומר ולהפיץ שהכל ח"ו מקרה בעולם.

הוי אומר, שכחו של עמלק ב"כישופים" הוא, משום שהקדוש ברוך הוא נתן כח ב"רע", ויש לו כח בפני עצמו כביכול, וזהו המהות של "עמלק". אבל הכוחות של ה"רע" לא שולטים על עם ישראל רק מתי שמאמינים בתדר ובכח הזה, אבל כשעם ישראל מאמינים בקדוש ברוך הוא שהוא שליט יחיד בעולמו ו"אין עוד מלבדו" - אינם יכולים לשלוט בהם ולא להזיק להם!

היכן נרמזה אסתר בתורה?

והנה הגמרא מבארת: "אסתר מן התורה מנין? שנאמר: 'אנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', ולכאורה קשה, הרי אנחנו מדברים על גאולה ושמחה, והגמרא מביאה סמך לאסתר בתורה מפסוק שכל כולו הסתר שאנחנו חווים בגלות, ומה הביאור בזה?

מה גרם שהיה הסתר?

כשנתבונן בעניין המגילה נראה לומר, הרי הגמרא (מגילה י"ב) שואלת: "מדוע נתחייבו שונאיהם של ישראל באותו הדור – כליה?", ומתרצת: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". והנה מובא בספרי רבותינו, שהיתה באותה תקופה מחלוקת גדולה בעם ישראל בין מרדכי גדול הדור שטען שאסור בכלל להתקרב לאותה סעודה, ועם ישראל עמדו מנגד ואמרו: מה אתם בכלל מבינים, הרבנים? להיפך! הרי יש לנו כאן "דינא דמלכותא", וצריכים לכבד את המלכות, ואדרבה על ידי זה נזכה להתקרבות מצידם, ויתנהגו עמנו כמו שצריך! ובפועל מה קרה? שאחשורוש כעס על ושתי, והוא שאל את יועציו מה לעשות אתה, עד שקפץ המן ונתן את העצה לבזות את ושתי, ולאחר מכן המן עלה לגדולה, ומאז התחיל להתנכל לעם ישראל!

נמצינו למדים, שכל הסיבה של הרע התהפכה ונעשתה היא עצמה גופא הסיבה לגאולה השלמה, וממילא נצטוינו לעשות סעודה, שהרי כל הגזרה באה עליהם בגלל שנהנו מסעודתו של אחשורוש, וזאת בעקבות שנהגו נגד דעתם נגד דעת גדולי ישראל, [ובמקביל הדרך בה הגיעה אליהם גזרת השמד היתה בגלל ש"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", כלומר בגלל שלא נכנעים למלכות, והם חשבו שאדרבה אולי על ידי ההתקרבות למלכות יהפכו את הגזרה, ועל פי דרך הטבע תהיה להם טובה וברכה, ומיד באה צרתו של המן – עמלק!].

כיצד ההתהפכה גזירת ההשמדה לגאולה השלמה של עם ישראל

וכשעם ישראל עשו תשובה על ידי שהבינו וטעו בזה שהלכו ונהנו מסעודתו של אחשורוש, ולא שמעו בקולו של גדול הדור, ומתוך זה נשמעו למרדכי, ממילא התהפך הכל.

ומעניין שבתוך הגזירה נשזרה הישועה, ובעקבות אותה הסעודה התהפכה הגזרה, שאז נבחרה אסתר ונתמנתה למלכה, ומשם באה הישועה.

בזכות מה זכו לשמחת הישועה

אם כן, כשעם ישראל הבינו את הטעות שלהם, וכי היה עליהם לשמוע לדברי גדוליהם וחכמיהם ולא ללכת לסעודתו (ועל כל פנים בודאי שלא להנות מסעודתו) של אותו רשע, ואז באה אסתר המלכה ואמרה: "לך כנוס את כל היהודים וצומו עליי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום", וכולם – מתוך צרתם – קיימו את דבריה במלואם, ובתוך תעניתם הקשה הבינו שכל הצרות באו עליהם משום שלא התנהגו כשורה, אז הקדוש ברוך הוא הפך את עצם הסיבה שגרמה להם לגזרה קשה – לישועה גדולה, ומה היתה הישועה? שמאותה הסעודה יצאה אסתר ונעשתה מלכה, והיא זאת שהצילה את עם ישראל.

"וממנ"ה יוושע" – אותיות:מהמ"ן יוושע

ה"שפת אמת" אומר על הפסוק: "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", שכשיש צרה ליעקב, ויעקב מבין שיש צרה ושעליהם לשוב בתשובה לקדוש ברוך הוא, מיד: "וממנה יוושע", כאשר המילה "ממנ"ה היא אותיות "מהמן", כי מהמן עצמו באה הישועה, כלומר שמאותה העצה שבאה מהמן שגרם לושתי למות, הגיעה אסתר למלכות, שנשלחה להושיע את עם ישראל.

והעניין של המגילה הוא להאמין שיש סיבה ומסובב לכל דבר ועניין בעולם. ובאמת למה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא בפירוש כלל אלא ברמז במילה "המלך" ובראשי תבות שונים? כדי ללמדנו שעלינו להאמין שלמרות שלא רואים בגילוי את הנהגותיו יתברך ואנחנו חיים בדור של הסתר פנים, אף על פי כן חובה עלינו להודיע שהקדוש ברוך הוא הוא זה שמנהל את העולם, ובכל זמן בנגלה ובהסתר.

לכאורה ישנם שני דרכים לראות ולהבין כל מה שקורה בחיינו: מצד אחד אנו עלולים לומר ח"ו שכל מה שקורה אתנו הוא בגדר של מקרה, ומאידך אנחנו מחוייבים להאמין ולחוש בעצמנו, שהקדוש ברוך הוא הוא זה שמנהל את העולם, וכי כל צרה שבאה עלינו זה משום שאנו מתנסים על ידי הקדוש ברוך הוא לחזקנו ולחשלנו, כי "אין עוד מלבדו" בעולם כלל.

וזהו העניין של "קרי" ו"חמת קרי", שהם ענין של "מקרה", ועל ידי זה משה רבנו בחר בתחילת הפרשה שלנו להגיד שהכל "מקרה" ושהקדוש ברוך הוא בחר בו משום שהוא היה ראוי לכך!

מהי מהות קריאת "זכור"

מהותה של קריאת פרשת "זכור" היא חובתנו להבין ולעקור מאתנו את השורש של תליית הדברים במקרה, במציאות, ולא בפנימיות שהכל מאתו יתברך.

איך מתכוננים לפורים

אנחנו נמצאים כמה ימים קודם הפורים, ואומרים רבותינו ז"ל שיש השפעות גדולות ביום גדול וקדוש זה, שבו נושעו כל היהודים, והשפעות אלו יורדים בכל שנה ושנה. ובכל עת צרה, על ידי הצעקות ועל ידי הצומות, הזעקות והחזרה בתשובה, יש לנו בימים אלה כח אדיר.

אבל לזה צריכים אנו להתכונן, וכמו שקודם חג השבועות אנחנו מתכוננים שבעה שבועות קודם, כך לפני הפורים עלינו להתבונן לפחות כמה ימים קודם, וההכנה תהיה על ידי חיזוק גדול בלימוד התורה, שכן מבואר שעמלק שבא להלחם עם ישראל "ברפידים" – ומבואר בחז"ל שרפו ידיהם מן התורה, ורק לימוד התורה נותן לאדם את ההבנה שהקדוש ברוך הוא הוא זה שמנהיג את העולם, ושאין ענין של מקרה בעולם כלל חס ושלום.

אין שמו של הקב"ה – יו"ד ק"ה וא"ו ק"ה – שלם, ואין מדת רחמים

מהו העניין של "כי יד על כס יה", שאין שמו של הקדוש ברוך הוא שלם ואין כסאו שלם? ונראה, שכשהמלך יושב על כיסא מלכותו מורה על הנהגתו בעולם, ושמו של הקדוש ברוך הוא: יו"ד ק"ה וא"ו ק"ה – הוא מידת הרחמים – שהוא הנהגה של הקדוש ברוך הוא, וזהו על כסאו שלם! וכשהשם והכיסא שלמים, יש מידת הרחמים בעולם, ועכשו שאין – ירחם המרחם.

נמצינו למדים, שכשישראל הכירו שבגלל מעשיהם הרעים הם צריכים לתקן את דרכם, ואז התחברו ל"פנימיות" ההנהגה ולא לחיצוניות, ואז הרע נהפך לסיבה לגאולה. וזהו שכתוב "עת צרה היא ליעקב – וממנה [ממנ"ה אותיות מהמ"ן] - ייושע. והישועה באה מהמן עצמו.

ויהי רצון שנזכה להתחזק בלימוד התורה, ונזכה למחות את העניין של "זכר עמלק" מתחת השמים על ידי לימוד התורה, בידיעה שהקב"ה מנהיג את העולם, ובאמונה תמימה בגדולי הדור.

 



[1] התקשיתי מעט בדימוי הדברים, והרי גם אצל מרדכי כתוב שסיפר להתך "את כל אשר קרהו"? (פ"ד פסוק ז') ומבואר בחז"ל כן בנו של קרהו וכו' [הערת העורך הלשוני]