אאא

זו הייתה אחת החוויות החזקות שיצא לי לחוות. ברחבה הקפואה עמדו, כחיילים במסדר - שורות של מכוניות משלל סוגים. חלקן יוקרתיות, חלקן חבוטות. הנהגים עזבו את הרכבים בחיפזון ונמלטו בחשכת הלילה אל תוך אולם ענק שהוסק כמו שצריך. הלילה הניו יורק הוא קר, קר מאוד. חייבים הסקה רצינית כדי להינצל מהכפור שם.

זה היה במהלך ביקור שערכתי בעיירה 'קרית יואל', בעיר מונרו שבמדינת ניו יורק. מהחלונות רחבי הידיים של בית המדרש נשפך אור עצום. שאון אדיר של לימוד קידם אותי בבואי פנימה. על גבי שולחנות מוארכים הונחו ספרים גדולים בערֵמות. לצידם ספלי נייר עמוקים של קפה רותח. הרגשתי מהופנט. מאות הלומדים יצרו סימפוניה אחידה של קול־תורה מתוק מדבש.

כדי שלא תטעו - אבהיר שמאות משכימי הקום הגודשים את בית המדרש הזה בכל בוקר, אינם אברכים. בטח לא בהגדרה הרווחת והמקובלת בארץ. הם פועלים. אנשי עמל שעובדים קשה להשיג את לחמם: חלקם נהגי משאיות. חלקם פועלי בניין. חלקם עובדי חנויות. בתום שלוש השעות המקודשות יעלו כולם על רכבים או אוטובוסים שייקחו אותם למנהטן ולסביבותיה, שם יעבדו קשה עד הערב.

במקום הזה נחשפתי לאחת התופעות מרחיבות הלב שיהדות ארצות הברית החרדית משכילה להעמיד. בארץ רואים את זה פחות - בטח בצורה המאורגנת וההמונית שאליה נחשפתי בניו יורק: 'בעלי־בתים' שעובדים קשה, אבל מלאכתם ארעית להם, ואילו בלימוד הם רואים את מקור החיות. הפלוס הוא, שאצל האחים החרדים באמריקה לא עוסקים בהגדרות, בקטלוגים ובתיוגים: צריך להביא פרנסה הביתה? ההכרח לא יגונה, אבל לא מוותרים מקור היניקה, על חמצן החיים, על אבי העורקים שמנשים את חיי כולם - מהפועל קשה־היום ועד לאיש העסקים מדושן־העונג.

ועוד משהו: עושים את זה ביחד. בהמוניות. בשאון. בפורמט אמריקני ססגוני ורועש. לא לבד ולא בבית.

***

האתגר הגדול ביותר שעמד מול הציבור החרדי בתקופת הקורונה - היה הקושי להיפרד מהנטייה לקהילתיות. ההתכנסות הקהילתית טבועה אצלנו ב-DNA. אנחנו פשוט מתקשים להתנתק ממנה. אז כשאמרו לנו בתקופת פסח תש"פ לוותר על ההתכנסויות - ויתרנו, ותרמה לכך אווירת החירום, לצד חוסר ההכרה של הנגיף והתנהגותו. התפללנו במרפסות, הכרנו את השכנים, התמזגנו בבליל המגוון והעשיר של נוסחאות התפילה - ואת החוויה הזו אף אחד מאיתנו לא ישכח אף פעם.

אבל חלף קצת זמן, והתברר שהקורונה כאן כדי להישאר - לפחות לשנה הקרובה. ואז קרה לנו משהו מאוד צפוי. הייתי אומר: משהו מאוד חרדי. התברר שעבור רבים מאיתנו - הקהילתיות היא כמו חמצן לנשימה. לא מסוגלים בלעדיה. כמובן שבכל חוג התבטא הצורך בקהילתיות בצורה אחרת: אלו בטישים ואלו בחתונות של צאצאי אדמו"רים, אלו בהלוויה של ראשי ישיבות ואלה בכנסים תורניים. החסידים הובילו, אבל בגדול - התברר שהמושג של הרחקות חברתיות הן אנטי תזה לחרדיוּת בכללותה. לקחת מהחרדים את הקהילתיות - זה לשנות את הגֶן החרדי.

באחד הראיונות שיצא לי לתת בתקופת הקורונה לאחד מכלי התקשורת (בתקופה הזו, כל חרדי דובר עברית בערך היה אובייקט עבור המפיקים בתקשורת) - נשאלתי על ידי המראיין, "מה הסיפור שלכם עם ההתכנסויות ההמוניות האלה? למה אתם לא מסוגלים להתאפק?" בתגובה, שאלתי את המראיין: "מתי לפני הקורונה יצא לך להיות במקום אחד עם יותר מאלף איש?"

הוא גירד קצת בפדחת, ואז נזכר ששנה וחצי לפני הקורונה (!) הוא הלך עם הילד שלו למשחק ספורט באצטדיון בלומפילד. "היו שם כמה אלפים לדעתי", אמר. זאת הייתה הפעם האחרונה. עניתי לו: "יפה מאוד. אז אני רוצה לספר לך שחרדי ממוצע משתתף באירוע שנמצאים בו כמה אלפי אנשים - בתדירות של פעם בשבוע בממוצע: בבית הכנסת של החסידות, בתפילה בישיבות הגדולות, בעצרת המונית או בהלוויה של גדול בישראל. אנחנו רגילים להתכנס. הקהילתיות, ההמוניות, טבועים בבסיסה של התרבות החרדית".

התשובה הזו לא באה להצדיק את המחזות שראינו בשנת הקורונה שחלפה. היא באה להסביר למה אתגר ההתבודדות היה קשה כל כך עבור חרדים רבים כל כך. אני בהחלט חושב שבמובן מסוים - כשלנו השנה. ייתכן שחלקנו החמצנו הזדמנות להוכיח לעצמנו שעבודת השם שלנו יכולה להתבצע בכל מצב - גם בפורום מצומצם ואפילו בבית, תוך ויתור על ההרגלים הקהילתיים שלנו. אבל כרגע - כשאנחנו בס"ד בדרך החוצה ממנהרת הקורונה - הדיון הזה שייך לעבר. עכשיו הפנים נשואות קדימה.

***

מה גורם לכך שהקהילתיות היא מרכיב כל כך עמוק בזהות החרדית שלנו - עד כדי כך שרבים מקרבנו התקשו לוותר עליה, עד כדי אי שימת לב לסכנה?

את התשובה לכך יקראו מיליוני יהודים בסוף השבוע הזה בבתי הכנסת: כשאסתר המלכה עומדת לגשת למשימה הנועזת והמסוכנת של כניסה למלך שלא כדת, בניסיון נואש להציל את עמה מגזירת השמד של המן - היא שולחת לדוד הדואג שלה, מרדכי היהודי, מסר חד בפשטותו: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". אסתר לא מסתפקת בתפילה איש בביתו. מדוע לא "לך אמור לכל היהודים להתפלל במקומותיהם"? מה העניין בכינוס של כל היהודים? כנראה שיש משהו בכינוס הקהילתי - שמבטא את כוח הרבים ומגדיל את עוצמתה של הפעולה הציבורית המשותפת. אסתר סבורה שבלעדי זה - לא תיתכן ישועה.

אחר כך, לאורך המגילה, אנו פוגשים לא פחות מחמש פעמים את מרכיב ההתקהלות הקהילתית - בוורסיות דומות ושונות: "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל־נַפְשָׁם" (פרק ח', פסוק יא), נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים (ט, ב), "וַיִּֽקָּהֲלוּ  הַיְּהוּדִים (ט, טו), "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם" (ט, טז), "וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ (ט, יח)". כוח הרבים המבוטא בהתקהלות ההמונים - הוא מרכיב רב עוצמה שאסתר המלכה הייתה מהראשונות לזהות אותו, אבל מאז הוא נשאר איתנו בכל הדורות. היו שהסמיכו לכך את דבריו של ישעיהו הנביא (ישעיהו נז, יג): "בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ" (אף אם הכוונה המקורית של הפסוק היא שונה). כלומר, ההתקבצות לשם תפילה - מצילה מהבעיות.

אז הכברתי קצת בציטטות ופסוקים (באווירת 'עד דלא ידע' - מותר גם לאנשי תקשורת לעסוק מעט בדברי תורה) - אבל העיקרון ברור: על הרבה דברים אנחנו יכולים לוותר - אבל מהקהילתיות שלנו אנחנו פשוט לא מסוגלים להיפרד. בטח שלא לאורך זמן.

תחושת הקהילתיות החרדית מוצאת אינספור ביטויים - מהרשימה של אלפי הגמ"חים ב'מדריך החרדי', דרך המעורבות של כולם במצבו של הפרט (אין לזה אח ורע באף מגזר), וכלה בעובדה שבכל שבת ומועד - כולנו נתקהל ונהיה ביחד (לפחות שלא בימי קורונה). 

***

כאמור, זה לא הזמן לעסוק בפולמוס שכבר נטחן עד דק, סביב מרכיב האחריות הבעייתי בכינוסים בתקופה שבה ההרחקה החברתית מסייעת בהצלת נפשות. התקווה היא שכל זה מאחורינו, ועכשיו נותר רק להפנות מבט קדימה - אל העתיד: אם הקהילתיות כל כך חשובה לנו, כל כך טבועה בדמנו - איך ממקסמים את התועלת שאפשר להפיק ממנה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאן אנחנו חוזרים אל התיאור שפתח את הטור הזה. באמריקה מכירים את זה היטב: כשדברים נעשים במתכונת קהילתית - הם נעשים הכי טוב. אם כל אחד מאלפי האנשים שפגשתי בצינת הלילה במונרו היה נדרש ללמוד בבית - אני מניח שמרבית האנשים היו נשארים עוד שעה תחת שמיכת הצמר החמימה. אבל כשהעסק הופך להיות קהילתי, כשלכל אחד מצפה חברותא ומאות חברים ומכרים שהוא רגיל לפגוש אותם בכל לפנות־בוקר בבית המדרש הקהילתי - אנשים פשוט מקבלים את העוז והתעצומות להיקרע מהפוך בלילה ניו־יורקי קפוא ולהיות חלק מתופעה גדולה, המונית ומרגשת. זו כוחה של קהילתיות.

אנשים זקוקים לשיוך. להזדהות. לרגש של חיבור. מי מאיתנו לא נדרש להיכנס בידוד בשנה שחלפה, ולא זוכר כמה הבידוד קשה, מתסכל ומעצבן? לא טוב היות האדם בבידוד.

אנחנו עדיין לא יודעים מתי יוסרו ההגבלות החברתיות לגמרי, הסכנה תחלוף והחיים הקהילתיים יחזרו למתכונתם המלאה והרחבה. אבל בזמן שנותר עד אז - שווה להקדיש מחשבה איך מעצימים את השיוך הקהילתי והופכים אותו למרכיב שיניע את החיים האישיים והרוחניים של כולנו. לא רק התכנסות לשם 'קידוש' המוני ואכילת קוגל משותפת - אלא התכנסות של העצמה רוחנית שמשפרת את איכות החיים הרוחנית של כל יחיד.

לפני יותר מ-1,500 שנה ישבו אמוראים בבבל ואִבחנו את העניין הזה בחכמתם הרחבה. הם אמרו (ברכות סג): "עשו כיתות כיתות ועִסקו בתורה - לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה". אז בשש אחרי הקורונה - בואו פשוט נתקהל. אם נעשה את זה נכון - הרבה דברים טובים יכולים לצאת מזה.