דרכו של איש הסוד הגדול / הרב בורודיאנסקי

אותו מנהל אוניברסיטה הוסיף שבמחקר שהם ערכו התוצאה הובילה באופן ברור שהסיבה לכך הוא התלמוד בבלי היהודי, "רק בתלמוד שלכם יכול לשבת ילד בן 10 ללמוד שוב את אותו הדף בפעם ה-50 ולגלות חידוש וביאור חדש לדברים על אף שחרשו את הדף הזה מיליונים רבים של יהודים באלפי שנים האחרונות, כזה תלמוד מוביל לדנ"א מובנה שונה של העם היהודי" כך ציטט. אנו לא זקוקים לחיזוקים מבחוץ על מהי תורתנו הקדושה, אך זה ללא ספק מרגש לשמוע סיפור שכזה ועוד מכלי ראשון מאדם מכובד המייצג מיליונים רבים.

הדחף להבין וללמוד הוא המנוע העיקרי של היהודי הלומד ובסיס לידע התורני המעמיק אותו אנו רוכשים בלמידת התורה. הדחף הזה ככל שהוא חשוב, עיקרי, דומיננטי, הוא אף טומן בחובו סכנות לא קטנות שתוצאות חלקם הגדול כבר שזורות בתוככי ההיסטוריה היהודית שלנו.

בפרשת השבוע אנו פוגשים את עם ישראל שעושה חשבון פשוט והתוצאה היא המסקנה הפשוטה של: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל על אהרן קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי כי זה האיש לא ידענו מה היה לו... ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלוהיך ישראל- לך רד כי שחת עמך סרו מהר מן הדרך- הניחה לי ואכלם" עם ישראל הוא למדן עושה חישובים ומגיע למסקנה שמשה רבינו לא יורד, והיות שלחיות בלי הנהגה זה בלתי אפשרי אז התוצאה היא מעשה חמור שאנו עד היום משלמים עליו, ורצון הבורא להשמיד את עם ישראל.

התוצאה של החטא הזה הם י"ג מידות של רחמים שכל מהותם זה הרחמים של בורא עולם כלפי עם ישראל במובן הנסתר (מעבר לעומק הנסתר של הכתוב) בכך שבורא עולם מוחל וסולח להם דווקא על העברות הנסתרות ועל המחשבות, ואף לדורות הבאים והקודמים, הרבה סתר, שזה תוצאה ממעשה של חקר והתעסקות עם תאריכים וזמנים (אפרופו פורים זו הייתה נפילתו של אחשוורוש בחישוב זמן גאולת עם ישראל כמבואר במסכת מגילה)

יש בפרשה שלנו עוד כמה וכמה מקרים של התעסקות וחקירה עם הנסתר והסוד, ואולי אפשר להגיד עם הסקרנות, אחד מהם הוא משה רבינו מבקש לראות את בורא עולם, והתשובה היא "כי לא יראני האדם וחי" הרצון של משה לראות את הקב"ה הוא רצון ישן כבר בתחילת ספר שמות אנו פוגשים את משה ב"אסורה נא ואראה" – "ויסתר משה פניו" ומצינו מחלוקת במדרש לגבי הנהגתו זו של משה האם טוב עשה או לא, האם קיבל שכר או האם נענש, מכל מקום מצינו פה את הסקרנות של משה רבינו לראות את בורא עולם! גם שם התוצאה היא שמשה הופך לסוד עם המסווה.

לכאורה נמצאים אנו בפרדוקס פנימי, מצד אחד העוצמה של התורה שלנו ושל מציאותנו היא היכולת ללמוד לחקור ולדעת ולהבין לעומק מצד שני דווקא החקר במקומות רבים הובילו לתוצאות הרות אסון, אז איך ינהג האדם בהם וחי?!

בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו (ומובא בעוד) מצוטטת האימרה "אילו ידעתיו הייתיו" אילו ידעתי מי בורא עולם הייתי אני בעצמי בורא עולם, זאת אומרת לחקור מותר, לדעת זו חובה, אבל ישנו גבול מסוים שככל שתחקור לא תדע את סופו, היכולת שלי כאדם וכיהודי לחקור דבר ולדעת שבסופו של דבר ישנו סוד, ישנו דבר שאני לא יוכל לחקור אותו, היא מהות היהודי, ולא בגלל שאין תשובה, יש תשובה אך היא נעלמת מעצם מציאותה כדבר סוד שאם לא כן איננה סוד (ועיין עוד במהר"ל נתיבות עולם ב קא, ובנתיב הצניעות פ"א) ומתוך תפיסה זו אצא לכל מסע של מחקר.

מעבר לתובנה האמונית שבדבר שמתוקף היותי בשר ודם אינני יכול להבין הכל, יש פה גם אמירה חינוכית משמעותית, הדחף לדעת ולראות הכל הוא דחף פנימי הרסני, היכולת להשאיר ולא לגעת בכל התהילה, היא הכלי החינוכי האישי הראשוני שאנו כיהודים חיים עמו וגדלים ומגדלים על פיו, הגאווה בידיעת הכל היא אנטיתזה לתפיסה האמונית הטהורה.

נערים רבים נשברים בדברים שונים רק מתוך ייאוש שלא הצליחו להגיע לכל מה שהם רצו, הפרפקציוניזם הזו הוא שלילי ועקר, היכולת להשאיר חלקים לא ברורים עד סופם או השתלטות מידית על כל העוגה, הוא הכלי החיוני ביותר לכל אדם אבל בעיקר לנוער, לא הכל יודעים מיד וגם כשיודעים זה לא הכל, לא כל הצלחה היא מיידית וגם כשיש היא לא בשלמות.

הדחף לדעת הכל הוא טוב, אבל הוא גם מייצר עולם של צהובון של חטטנות בחיי האחר, וככל שהעולם נחשף עבורנו אנו זקוקים ליותר, ואולי זה התמכרות, עולם הרשתות החברתיות, הטכלנוגיה, הטירוף שיש בעולם, שברגע אחד ניתן להגיע לעולם כולו בכתיבה דיבור והשתקפות, הוא עולם ששבר את המחסומים האנושיים שלנו והיכולת להיות אנשי סוד ולא חטטנים מקצוענים בחיי האחר.

עולם הסטטוסים, הסלפי, הרשתות התיעודיות, שברו מחסומים רבים, פתחו את פתח הבית וחיי האדם הפרטי לחשיפה לעין כל, זוגות רבים אבדו את היופי שבסוד הזוגיות ע"י חשיפה של חייהם הפרטיים מלחץ חברתי ברשתות, אנשים מתעדים את עצמם באכילה ושתיה ובתענוג לעין כל, אין ספק שלו בלעם היה רואה בנבואתו את המצאת הרשתות הללו ללא ספק הוא היה ממליץ לעם ישראל על זה ובכך לשבור את התלהבותו של "מה טובו אהליך יעקב- שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה" הנה לנו דור שלא רק שהפתחים מכוונים אחד נגד השני אלא בתוך היד של השני.

אמש היה יום פטירתו הכ"ו של סבי מרן הגרש"ז אוירבך זיע"א אביהם של ישראל, ברוח הימים נזכרתי בעובדא שכילד מעולם לא ידענו מה סבא מצביע בבחירות, זו הייתה חידה עבורנו, היו שניחשו על מפלגות שונות ורבות אבל ידיעה לא הייתה, זה נשאר אצלו כסוד השייכים לחייו האישיים בגדר של "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה", לא לחינם הוא הגדול היחיד!! שאחרי פטירתו יצאו עליו ספרים מכל המגזרים והעדות שומרי תורה ומצוות, כי הוא היה איש של כולם מתוקף היותו איש שיודע לשמור על סוד כזה שמקרב ומאחד, וכמובן שסיפור זה הוא מאפיין וישנם עוד סיפורים רבים שכאלו.

אחרים שנלחמו בסבא (כן, אולי זה לא טרנדי לספר על זה...) אחרים שראו בפסיקותיו וביכולתו לחיות את התורה וההלכה כחיים שיש בהם תורה והלכה, זיכרונם לא משתווה לזה של סבא זצ"ל שעברו מיום הסתלקותו כ"ו שנים ותורת החיים שהנחיל חייה ופורייה ומורה את הדרך לרבבות, עוד ועוד, ההבדל בין סבא לאחרים גדולים ככל שיהיו הוא היכולת לא להיות שייך למישהו מסוים היכולת להיות איש סוד, איש ששומר על המרחב האיש שלו, שלו! כאשר מה שמאחד אותו עם היהודי האחר זה קיום השולחן ערוך.

סקרנות היא טובה ומעולה, אבל דווקא כיהודים המצווים על לימוד והעמקה וחקר חובה עלינו לדעת שבתוך הפרד"ס קיים גם עולם הסוד! לו נשכיל ללכת בדרכו של מו"ז זצ"ל נייצר לעצמנו סוד החיים של בדרכו של איש הסוד הגדול.

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין