הורים רבים מתמודדים עם שאלות רבות ומורכבות במיוחד בימי בין הזמנים, הילד לא קם לתפילה, הילד לא לומד תורה, הוא מתנהג בצורה מכעיסה, אבל למה בדווקא הוא עושה את זה, ובאמת לא קל במיוחד שיש עוד ילדים בבית הוא משפיע רע על אחרים הם אומרים, מה לעשות הם שואלים.
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת של שבת קודש קייצית, בעיר ללא הפסקה- מדינת תל אביב, ישב לו בביתו אחד מל"ו צדיקי הדור הגה בפרשת השבוע עם רש"י ויתר המפרשים, השעון התקדם והגיע הזמן להתעטף בבגדי הקודש, השטריימל, ובגדי השבת ומעל להם בטלית המצויצת בגדילים של וזכרתם את כל מצוות ה', בגדילים של ולא תתרו אחרי עיניכם.
הצדיק מתעטף כדרכו בטלית, פותח את דלת ביתו שבדרום תל אביב ופוסע אל עבר בית הכנסת להיות ראשון מעשרה ראשונים ולהתחיל בעבודת התפילה, תפילה של שבת קודש, המוח מתפלפל ברש"י קשה על הפרשה ומוחו של הצדיק מנסה ליישב אותו ע"פ רמב"ן במקום אחר.
באותה שעה שכנתו לבניין, הרחוקה מתורה ומצוות (בעת ההיא) ירדה להוריד את פח הזבל, וככל שתל אביב מאפשרת היא לא הייתה לבושה בצניעות... וכך בכניסת הבנין נפגשו להם נשמות שהיו יחד בהר סיני אך עתה רחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב. הרב נרעד ונחרד כולו מהמראה הנוראי ובלא אומר כלום אמר שבת שלום, אך מבטו הסגיר את כאבו הגדול ממראה של יהודיה הלבושה בחוסר צניעות.
לימים תספר שכנתו של הרב שחזרה בתשובה שהמבט הכאוב והמיוסר שלו באותו רגע שהוא נתקל בה בהיותו מעוטף בטלית, הרעידה את שורש נשמתה ובכך החלה תהליך של חזרה בתשובה שלימה ושיבה אל המקורות .
לא הפגנות, לא מחאות, לא מלחמות, מבט כואב אמיתי פשוט כנה, אמירת שבת שלום, כנות ופשטות אחת טהורה טובה מעשרות שיחות יזומות- כזה הוא הגאון רבי מרדכי אוירבך שליט"א רב קהילת אביר יעקב בתל אביב, צדיק בן צדיק, וכולו לב טוהר ופשטות יאריך ה' ימיו בטוב ובנעימים.
הדרך הטובה ביותר היא להיות יחד, לא נגד, לא במלחמה, אדרבא להתחבר אליו בכל מצב ובכל זמן בצורה חיובית, ויש רגעים שהכאב יפרוץ לבד, אבל רק כאב אמיתי שיפרוץ מעצמו, לזמן קצוב ובהארת פנים, לא צריך להגיד כלום, אם תדבר זה כבר מלאכותי אם תביע מהלב זה אמיתי, זה מבחן האמת של היוצא מהלב.
בזה שאני אבא, או מחנך, או רב קהילה, או ראש ישיבה, ר"מ, משגיח, זה לא נותן לי את הגושפנקא להיות בעמדת המתנשא, אני כן בעמדת המוביל/ המכוון / המנחה/ המדריך/ המלווה/ המאיר, ועוד ועוד, כאשר אני הופך לבית דין שדן ובמקום גם מבצע אבדתי את השפיות והניטרליות המתבקשת וממילא האמת נעדרת בל נצפה לתוצאות טובות, הם יהיו בהתאם לצורת השפעת הדברים וקבלתם ע"י האחר.
כאשר משה רבינו מסיים לבנות את המשכן היה מצופה ממנו שיבנה לעצמו לשכה/ משרד, איזשהו בית מגורים קטן סמוך למשכן, שידאג לו למשפחתו לנכדיו, לפתוח עמותות ארגוני צדקה וכו' אבל ממש לא, משה רבינו מסיים את המלאכה של בניית המשכן, הוא עושה את המצווה אליו ומיד חוזר למקום אהוב עליו ביותר לתוככי עם ישראל, משם הוא ישפיע ינתב וידריך, אם יהיה צורך אז הקב"ה כבר יקרא לו.
רש"ר הירש שמות פרק מ פסוק יח
בו ברגע שמשה השלים את מלאכת הקמתו של המשכן, התרחק ממנו בתחילה לגמרי ושב אל קרב האומה. לא מפעלו שלו בא לכלל ביטוי נראה - לעין במשכן, ולא יחסו שלו אל תורת ה', שעדותה היתה מונחת שם, ושהיא היא עשתה את המשכן ל"מכון שבתו של כבוד ה'" ול"אוהל - מועד", בו נועדו יחד ה' עם עמו. האומה - היא אשר כוננה בו במשכן הזה מושב ומזבח לתורת ה' למען תתמסר לה. האומה - היא אשר לפניה השכין ה' את כבודו במכון שבתה של התורה עלי אדמות, למען יהיה הבית למעון כבודו. באותה שעה של התעלות, שעת קירבת ה' אל ישראל, התרחק אף משה רבנו ושב אל קרב האומה; ולא "קרא" אליו ה' אלא בשעה שהיה עליו על משה לשמוע "מאהל מועד" את המצוות, שבהן תתקדש האומה בליבה ובפועל ידה - על - ידי הביטוי הסמלי של הקרבנות ועל - ידי חוקי החיים. כבוד ה', השוכן מעתה עם תורתו בקרב העם, יתבע מעתה את קיום המצוות האלה מן הפרט ומן הכלל.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין