מה נשתנה הלילה הזה / מנוחה פוקס בטור אקטואלי

כבר מזמן ימינו אינם כקדם, כבר מזמן איננו יודעים שגרה מהי. ומה לנו לשאול בליל הסדר "מה נשתנה?"

כבר מזמן ילדי חמד אינם מגיעים לבית הספר בצורה שגרתית, מסודרת ושוטפת, לשבת בכיתה, להביט במורה, לשחק עם חברים, לחבק כדורגל ולקפוץ בחבל. כבר מזמן לא. מזמן...

כבר מזמן מורי הילדים אינם מתלבשים מדי בוקר ועושים דרכם לבית הספר המוכר והנהיר להם. זמן רב שהם יושבים בביתם, בין חמשת או עשרת ילדיהם, הבוכיים, המשועממים, הרבים והצוחקים, ומנסים להעביר שיעור בזום או במרחב הקולי, הידוע לשמצה.

(ונכון שזה עתה קיבלנו כמה שבועות הפוגה מהסגר, ואנו מתפללים שזה הסוף, אבל איש אין יודע בוודאות מה הלאה... בפרט שבאירופה הקורונה משתוללת עדיין).

אז איך זה שאנו מתבקשים לשבת בליל הסדר ולשאול את השאלה שכביכול כל כך לא רלוונטית 'מה נשתנה', כשהכל השתנה. שום דבר לא נשאר על כנו בשנה האחרונה.

אבל זה בדיוק היופי בחיים היהודיים שלנו. הם לא תלויים בכל מה שקורה סביב. הם לא תלויים בחיים המודרניים המשתנים, לטוב ולרע. הם ייחודיים לנו, והם לנצח נצחים.

גם כשהיו היהודים בשביה, הם היו מקיימים את מצוות הפסח בהידורה. הם היו מקיימים את צום יום הכיפורים, גם כשנמצאו בעבודה קשה ומסגפת. הם היו שומרים שבת, בכל מצב ובכל עת - ללא תירוצים, ללא קיטורים וללא שאלות.

להיפך. כל אלו, המצוות הייחודיות שלנו, המתנות שניתנו לנו, כעם סגולה, הן אלו ששירתו אותנו והחזיקו אותנו בכל מצב ובכל תקופה.

גם עכשיו, כשהקורונה משתוללת לה בעולם, וזנים חדשים מתבררים כקיימים, גם כשחיינו אינם חיים - אין בהם שגרה, אין בהם רוגע, אין בהם נחת ואפילו לא בריאות - אנחנו חיים בזכות השמירה על היהדות שלנו.

כל שבת מגיעה בזמנה, כל חג מגיע ברגע הנכון, כל מועד ניצב אחר כותלנו, ואנו יודעים בדיוק מתי. לא נלקחה מאיתנו השגרה שלנו. השגרה היהודית.

בליל הסדר נשאל כולנו "מה נשתנה הלילה הזה?", כי כמו בכל שנה, בליל הסדר, הלילה הזה השתנה: בכל לילות השנה אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזה - מצה. וכך הלאה והלאה.

אז הנה היא השגרה שכולנו חיכינו לה. פה היא נמצאת, שנה אחר שנה. פה היא מתקיימת, עם הטעם הערב שלה, עם הייחודיות השמורה רק לה, עם המנהגים שאצל כל אחד ואחד מאיתנו.

"מה נשתנה הלילה הזה"? - שאלה שתישאר רלוונטית עד עולם.