קול הצפירה מפלח את השגרה ּומצווה עלינו להפריד בין חול לקודש. קול הצפירה כמו זעקת כאב על האובדן, כמו פקודה להניח כל עיסוק שהופך עתה למשני, כמו קול פנימי שזועק את החובה לזכור.
לזכור את אלו שהלכו את הדרך עד סופה, וסללו לנו דרך בטוחה. לזכור את אלו שבחרו להתייצב בחוד החנית, ביחידות הקרביות ולסכן את חייהם להבטחת הדורות. לזכור את כל החיילים והחיילות, בכל היחידות, אשר שירתו את המדינה והיו לה למגן ולחומה.
קול הצפירה עושה דרכו לכל גבולות הארץ ומזכיר שהם בטוחים בזכות דורות של מגינים. הקול מתפשט בכל יישוב ּומזכיר שחיי קהילה, יצירה ופיתוח לא היו אפשריים ללא מסירות החיילים. מבעד לחלונות, הקול חודר לכל בית ספר ובית כנסת, ומזכיר את החובה לחינוך לערכים, להתנדבות לשירות המדינה ּולשירות קרבי ומשמעותי.
קול הצפירה חודר ללב ה בר שאיבד את ידידו הטוב, הגננת שגידלה את הילדה שהפכה ל קצינה, הרב שלימד את בן הישיבה שהתנדב לסיירת והחיילים שאיבדו את חברם ליחידה.
וקול הצפירה פוגש גם את המשפחות השכולות, ורק אצלן הוא מגלה שיש קול חזק וצורב ממנּו – קול הכאב וקול העוצמה. הכאב, שאין קשה ומייסר ממנו, והעוצמה והחוסן של המשפחות, שאין מרשים ומעורר השראה כמוהם.
הקול גם מזכיר לכולנו שאנו מוקפים באתגרים שמחייבים אותנו לקיים צבא שמוכן ליום קרב, מותאם לאתגרי ההווה והעתיד, ושרוח חייליו ומפקדיו אומרת נכונות לכל משימה.
והקול הנשמע דווקא בתקופה מורכבת זו של רגעי מחלוקת ומשבר, פילוג וריחוק, כמו קורא לנו להתלכד
סביב המשותף והמאחד, סביב זיכרון הנופלים ואחדות המטרה.
בשם חיילי צה"ל ומפקדיו, אני מצדיע לנופלים ולמשפחות השכולות, מחזק ּומחבק אותן ואת הפצועים
הנושאים את הצלקות בנפשם ובגופם, ומתחייב שנמשיך לעשות כל מאמץ להשיב את השבויים והנעדרים
לגבולם. נמשיך לזכור, ללמוד וללמד ונמשיך למלא את ייעודנו – להגן, להתכונן ולנצח.