אאא

כל מי שמכיר אותי באמת, יודע שיש בי אמביוולנטיות רוחנית.

מצד אחד אני בנאדם שמאוד מחובר לדת ולאלוקים. אני מדבר איתו על כל דבר, אני מתפלל אליו שלוש פעמים ביום, אני חש אותו קרוב אליי תמיד.

אבל מצד שני אני לא מחבב בלשון המעטה את כל נושא הקברים והסגולות. בעיניי, אבא שומע אותך גם במיטה בבית, הוא לא צריך אותך מיוזע בין אלפי חוגגים במירון כדי לדעת שאתה במשבר.

והוא יעזור לך גם אם פשוט ביקשת עזרה. בלי ללחוש שמות ופסוקים, או לטבול ש"י טבילות במקווה הרשב"ל.

כזה אני.

חס וחלילה לא מזלזל במי שכן מאמין ומחובר לדברים הנ"ל, אבל אצלי זה לא.

אף פעם לא דיבר אליי לנסוע למירון, עמוקה או אומן.

ולכן כשסגרו איתי נסיעת עבודה לצילומי קליפ במז'יבוז' על קבר הבעל שם טוב, לא הנדתי עפעף.

אפילו לא כשהתאריך שנשהה בו הוא 'שבת שובה' בין ראש השנה ליום כיפור.

מבחינתי זה זמן נהדר לחזור בו בתשובה גם ברחוב דסלר בבני ברק. לא צריך אוקראינה.

הקדמתי, הסברתי, חפרתי… הבה נתקדמה.

יום חמישי בלילה. 'ליל שישי' בלשון הישיבישערס.

אנחנו אחרי יום סופר מתיש של צילומים ונסיעות במז'יבוז' והאיזור.

עשרות אנשים על סט הצילום. צלם, מפיק, מנהל, זמר, עוזרי הפקה, תאורנים, ניצבים, אנשי קייטרינג, ועוד כהנה וכהנה.

ואני מבסוט רצח, כי היה יום מוצלח ברוך השם ואני מרוצה מהתוצאה שהופקדתי עליה.

יושבים כולם בנחת, אוכלים צ'ונט, שרים קצת שירי שבת ושירי ברסלב, שותים איזו בירה או כוס יין, שיחה מלב אל לב… קיץ, ליל שישי שהוא קיבוץ גלויות במז'יבוז'.

ואני רוחי מרוממת אחרי בקבוק של שרדונה, מתארגן לשינה במלון בשעה 3 וחצי בלילה.

אממה, שרולי כמו שרולי, דחף בלתי מוסבר לצאת לסיבוב קצר באוויר הלילי הקפוא.

יאללה, למה לא? יוצא ומתחיל לטייל לי, כשפתאום מתחוור לי שאני חייב לקפוץ לקבר של הבעל שם טוב להגיד איזה פרק תהילים. כאילו נו באמת… אתה ישן כמה מאות מטרים ממנו, ולא בא להגיד שלום? בושה. אחרי הכל, אתה חסיד שחי את דרכו של הבעל שם טוב - בדיבור פשוט ותמים עם אבא.

כולי מבסוט ונינוח אני מתקרב לאוהל אל הציון הקדוש. עובר בינות למצבות הלבנות הזקופות בשורות בחוץ. ומתוך האוהל אני מתחיל לשמוע נגינה מופלאה.

אני פותח חרש את הדלת ומגלה כי עמוק בשעות הקטנות של הלילה התאספו שם סביב קברו של מייסד החסידות, כעשרה אנשים מגילאים ורקעים שונים, והם שרים חרישית יחד.

אני פוסע באיטיות פנימה, כאילו מכושף מגודל הרגע, ובוהה במתרחש.

בחור אמריקאי חסידי מפליא בנגינה שוברת לב על קלרינט, חברו יושב נשען על הקיר מלווה בגיטרה. ילד עם כיפה סרוגה ענקית ועיניים תמימות, שלא ברור למה הוא ער בשעה כזו, שר בדבקות בסולם גבוה. מישהו מבוגר עטוף בצעיף התנמנם מחבק בערגה את המצבה הפשוטה והלבנה. ועוד אחד, ועוד אחד.

ואני שם.

פתאום נאלם דום.

אולי זה האלכוהול משפיע עלי, אולי עשרת ימי תשובה, אולי גדולי החסידות הקבורים מסביב כילדים אוהבים… ואולי פשוט הייתי עד לרגע מדהים.

כי נשמתי נעתקה מפי.

זה היה מידי מיוחד.

בהיתי כמשותק בבחור עם קוקו וזקן קטנטן מלטף את האותיות שעל הציון הקדוש. אצבעו מרחפת על החריטות העדינות, כאילו מנסה לשאוב מהן כוחות.

"הוא נראה כל כך תמים ואבוד. כאילו פה זה מרכז השלווה שלו" חשבתי לעצמי, "כל כך אבוד בדיוק כמוני… אני הרי גם אבוד בעולם. בעצם כולנו כאן ילדים שרק מחפשים את הדרך ואת האושר"

הקלרינט המשיך לייבב מלפף את חוט מחשבותי בהילה נוגה של מנגינת "אני מאמין" המצמררת מהשואה.

כולם שרו בקול.

פתאום אני מוצא את עצמי נשען על אחת המצבות וצורח בבכי את הפזמון.

בבכי?

וואלה יש לי דמעות חמות על הפרצוף.

מאיפה הן צצו פתאום?

" אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח…"

והלב שלי צורח בטירוף. "ברור שאני מאמין!!! אני חייב להאמין שהוא יגיע. כי אם הוא לא בא, זה אומר שכל כאבי הלב של כולנו, כל הדמעות והבכי אל תוך הכריות, כל הרגעים שהרגשנו שאין לנו כבר כוח לקום בבוקר, כל השכול, היתומים והאלמנות, כל הילדים שחטפו מכות… הכל היה לחינם. ואין מצב! זה חייב להסתיים עם נחמה בצד השני. הוא פשוט חייב להגיע! ואף על פי שיתמהמה… "

אני מנסה למחות את נחשול הדמעות שלי בפיסת טישו מרוטה שלא מצליחה לעמוד בקצב.

פדיחות, כולי מתפרק ככה מול אנשים זרים, לא מבין מה קורה לי. אני כמו שבוי ברגע הכי קסום והכי ממוטט שנקלעתי אליו מעודי.

מביט מבעד לריסים הלחים בנענועים הדבקים של מניין הילדים האבודים שבאו לקבל חיבוק מאבא.

רובם לכאורה לא מכירים אחד את השני.

כל אחד תפס לו פינה משלו, מתבודד עם השירה המשתפכת והבקשות שלו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אף אחד לא בסטורי.

אף אחד לא אומר תהילים.

אף אחד לא מנסה לחזק את השני או לעשות משהו.

כולם פשוט מחוברים.

בחיבור שסוחט את האוויר מהריאות שלי עד שאני פשוט בורח החוצה באמצע ניגון ד' בבות.

שוב אני בקור המקפיא, משרך את רגלי על השביל, מנגב את שיירי הדמעות כשברקע השירה ממשיכה במתיקות.

ידיי רועדות, וליבי הולם בפראות כשאני מביט למעלה ולוחש בקול נשבר:

"אבא, פליז אני חייב אותך. תעזור לי… כי בלעדיך אני לא יכול!! נשבע בחיי שבלעדיך אני פשוט לא יכול…"