אאא

כשהתיישבתי להניח אצבעותיי על המקלדת, גמרתי בדעתי לכתוב טור סרקאסטי, הומוריסטי - אם תרצו, מלגלג, במחילה, על פרשיית "האושיות במדבריות ערב". תודו שזה נשמע כמו שם של סרט אקשן מרהיב מבית היוצר של האולפנים שעל הגבעה הסמוכה ללוס אנג'לס. הוליווד נו. אתם כבר במתח.

אבל אז נפל דבר. הדבר שנפל היה הטלפון שלי, אבל הוא ממוגן לפחות כמו האאודי של בוז'י, אם כן לטלפון שלום. לאושיות? אין לי מושג. כולי תקווה שכל אושיה ואושיה, שגילתה תושיה, ובלי שום קושיה, בריאה ושלמה.  

וברצינות רגע, דקות מספר בטרם התחלתי להקליד את הדעה האושייתית שלי בכל הקשור לפרשת האושיות, הבחנתי בזווית העין, כי במדור הטורים של 'כיכר השבת', הקדימני כבר כותב מוכשר, בטור אודות פרשיית האושיות שלא מסרבת לרדת מהכותרות. ומה הועילו חכמים, שאלתי את עצמי במרירות. הועילו, דווקא! עניתי לעצמי. כי אבל, ויש פה אבל גדול. הטור עליו אני מדבר של הכתב המוכשר, ניגש לסוגיית האושיות מזווית ביקורתית לקונית השקפתית, סוג של מניפסט נוקב וקצת זועם (בצדק!) על הסלידה מהתופעה.

אז ראשית נרגיע את הקוראים, גם אני סולד מהתופעה. אבל השורות כאן, נכתבות מזווית אחרת מעט, משלוש סיבות עיקריות, ועוד כמה סיבות משנה:

1. אני לא זועם ולא זועף על התופעה של האושיות.

2. זאת לא תופעה.

3. אני באמת לא יודע מה פירוש המילה אושיות. עושה גוגל שניה, כבר חוזר עם הפרטים.

חזרתי. שיעור קצר בעברית, והפעם אני אדרוש פוליצר, כי שימו לב, גיליתי מה משמעות המילה "אושיה" בעברית. אמנם התאכזבתי שאין ערך בויקיפדיה לא על המילה 'אושיות', קל וחומר ובן בנו, שאין שום ערך ויקיפדי אודות האושיות עצמן, שזה עצמו מחדל בקנה מידה לאומי אבל לא כאן המקום וכו'.  

ממש עוד רגע אתם תחשפו לפרדוקס הגדול ביותר בתולדות הפילוסופיה, וזה רגע מכונן. אבל קודם, את הפירוש למילה 'אושיה' מצאתי באיזה מילון ולהלן פירושה:

בווריאציה אחת: אושיה הינו "אדם חשוב ונודע בתחומו".

בווריאציה השניה, היותר מפרגנת: "אדם בעל השפעה ומעמד בתחום כלשהו".

מי שעדיין לא שם לב לפרדוקס, אני אעזור: בתקרית המצערת במדבריות דובאי, התהפך ג'יפ עמוס אושיות. אושיות הם אנשים חשובים ונודעים ובעלי מעמד רב והשפעה. אנשים חשובים ונודעים ובעלי השפעה, אמורים להיות מוכרים לציבור. לפחות בשמם הפרטי. אבל הנה כשל לוגי: אף אדם על פני הגלובוס לא היה מודע לעצם קיומן של האושיות, שלא לומר - ידע את שמן הפרטי, מכאן ניתן להסיק בפשטות, כי האושיות הן כלל לא אושיות, אלא אשליות. ואם אתם ממש מתעקשים - אושיות שחיות באשליות. זה המילון. לא אני. אבל תרתי דסתרי, הנפתי אגודל בתנופה ישיבתית, יש כאן קושיות! הרי בכל מקום הן מכונות אושיות. ואף נקשר שמן ב"פרשת האושיות בדובאי".

ואם האושיות הן כלל לא אושיות (המילון, לא אני), איך זה שכולם קוראים להן אושיות? ובאותה מידה אפשר לשאול, לו הייתה לי מכונת זמן, והייתי חוזר מאה שנה אחורה והורג את סבא רבא שלי, האם הייתי אני ממשיך להתקיים? או אם אכתוב את המשפט הבא: "המשפט הבא הוא אמת. המשפט הקודם הוא שקר", איזה משפט הוא אמת ואיזה שקר?

וכמובן, הפרדוקס המפורסם ביותר הוא "פרדוקס הערימה". כמה גרגרי חול צריך לצבור, כדי שגרגרי חול בודדים יוגדרו כערימה? אולי ערימת האושיות יודעת, אבל הן לא אושיות, והנה לכם רבותי "פרדוקס האושיות".

הכל טוב ויפה ברמה התיאורטית, אבל בסוף הטור צריך פואנטה, לא? גם זה נתון לפרשנות, אבל נעשה הפוגה משיעור המבוא לפילוסופיה, וניגש ישר לעניין. בלי פרדוקסים, מבטיח.

גם אני כמו רבים אחרים, נחשפתי לרסיסי שמועות, חצאי סטורייז', פוסטים, והודעות וואטסאפ על איזו קבוצה של אנשים, שלפי המילון הן לא אושיות - עמכן הסליחה, זה המילון אשם, אבל אנשים, בני אדם הם כן! ששטו להם להנאתם הרבה על רכב ארבע על ארבע תלת אגזוזי במדבריות הצחיחים של דובאי, או אבו דאבי, אולי הגיעו עד קטאר, או משהו. כך או כך, הג'יפ שהיה נהוג על ידי נהג מיומן, אושיה כשלעצמה, בקרב נהגי הג'יפים, התהפך כמקובל, יחד עם התכולה, סליחה עם האושיות שאיישו את הג'יפ.

קראתי את הידיעה איפשהו, פיהקתי והלכתי לסיידר שלישי להניף אגודלים. כשחזרתי, ניסיתי להבין מה באמת קרה שם, אושיות או לא (לא אושיות. זה המילון), יש פה בני אדם שנחבלו וציפורניים שנשברו, תקוות שהתנפצו ואושיות שהתגלגלו בחולות.

"אושיות האינסטגרם התהפכו בדובאי" זעקה כותרת כלשהי. כיוון שאני ממש לא בעניינים, התאמצתי לחבר את ארבע המילים למשפט בעל משמעות. מי התהפך בדובאי, ומה זה אינסטגרם?

כעיתונאי מעמיק ולא חפפן בכלל בכלל, נברתי לעומק התקרית. באתר אחר הכותרת הייתה כבר יותר מונגשת לכושר הבנת הנקרא של האדם הסביר: "בלוגריות חרדיות שמאתגרות את המגזר" הייתה הכותרת, אבל בכחול רגוע, לא אדום זועק. אבל מרוב אושיות לא רואים את המגזר. ורב הנסתר על הגלוי. בלוגר - הוא אדם שכותב בלוגים. אבל מאתגרות את המגזר?  למה שחבורת אושיות באמצע מדבר עם אבו מימין, ודאבי משמאל, יאתגרו מגזר כלשהו? המגזר מספיק מאותגר, כמה עוד תאתגרו את המגזר הזה?

נחזור לעניינינו. חשבתי שזה רק אושיות שהתהפכו בדובאי עם ג'יפ, סה"כ אירוע לא חריג. אבל למען השם, איך ג'יפ הפוך עמוס אושיות פתאום "מאתגר את המגזר"? העלילה רק הולכת ומסתבכת. אני נחוש לעשות עבודה עיתונאית שעוד תקבל כתבת שער ב"טיימס", אבל רק הולך ומתבלבל.

את הטוויסט הבא בעלילה הסבוכה הזאת לא צפיתי ולא חזיתי. אחרי שקיבלתי קצה חוט של ממש, ולפיו האושיות מאתגרות את המגזר, בא עיתונאי חרדי בכיר, מתראיין לכתבה שמסקרת מגזר מאותגר, ונועץ בחוצפתו סיכה בכל הבלון - סליחה, בסיפור העיתונאי הגלובאלי הזה. "המיינסטרים החרדי נותר אדיש", הוא קובע בטון לקוני. כלומר, לא שמעתי אותו אומר את זה, רק קראתי. אבל אני מכיר את העיתונאי. הטון שלו תמיד לקוני. והוא גם צודק, רוב הזמן לפחות.

אבל.. אבל.. רציתי לומר לו שם בכתבה, לא רק המיינסטים החרדי נותר אדיש. כולם נותרו אדישים. ובכל זאת, הטור צריך להסתיים מתישהו, ולא קל לאושיה כמוני לאחוז ראש בכל נפתולי האירוע המתגלגל הזה (לא מצחיק).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני קם מהמקלדת מאוכזב. שום סיפור עיתונאי גדול לא יהיה פה. ספק אם פואנטה תהיה. אני מנסה להוציא מכאן איזו אמירה, ציבורית, חברתית, נוקבת. אבל כל מה שאני רואה בכל מסך מרצד, זה את אותה אושיה מספרת בחלחלה מאולצת לכל מצלמה על התקרית שטילטלה את האנושות כולה מגוללת את סיפורה האישי, את העוז והגבורה שעמדו לה שם בעמק הבכא, עת הספיקה לשלוף את הסלולארי ולעשות 598 תמונות סלפי של התחבושת המדממת מכל זווית, בסצנה שהזכירה לי סרט דוקומנטרי על ניצולי מחנה סוביבור, אחרי המרד ההוא.

אני חושב שברגעים אלה ממש, אושיה אחרת ניצולת האירוע, פנתה לוועדת הטקסים והסמלים של הכנסת, באמצעות הסטורי שלה, בדרישה לקיים יום זיכרון לאומי לזכר "פרשיית האושיות בדובאי", להוריד את הסטורי לחצי התורן, ובשעה 11:00 תשמע צפירת דומיה לכבודם של מתהפכי דובאי או אבו דאבי או בורג' אל חאליפה.

מה גם שיש שמועות שוועדת הטקסים, הדגלים, והג'יפים המתהפכים, מתכוונת להעניק לשתיים עשרה אושיות הג'יפ,  להדליק 40,000 משואות בטקס יום העצמאות, כאות למניין 40,000 לייקים שגרפה מכתירת האושיות.

רק שיש בעיה קטנה, כי העיתונאי החרדי שאמר כי המיינסטרים החרדי נותר אדיש, בקולו הלאקוני (יש לו קול לאקוני, נו) צדק, ועוד איך צדק. כמו באותם ימים אפלים, העולם ראה, העולם ידע, והעולם שתק. כמו אז כן עכשיו, העולם - סליחה, העוילעם, נותר אדיש.

הפעם אגב, בצדק.