אאא

מה זה כבוד?

בתחילת השבוע, כשבקושי הספקנו לחזור מההלוויה, שאל אותי אברך: "נו, איך נהיים ר' חיים קנייבסקי, אבל בלי לחץ?" והוסיף כמובן את המשפט הנדוש: "את הספר הבא תוציא על הנושא הזה"... ובכן, ספר אולי לא, אבל מאמר אחד לפחות כן.

השאלה "איך מגיעים להיות ר' חיים קנייבסקי", היא שאלה שצריך קודם כל לנתח אותה. למה בכלל אנחנו רוצים להגיע לזה? מה דוחף אותנו להיות גדולי ישראל? מה פשר השאיפה והתשוקה הכוססת?

הבה ננתח את המציאות: רוב מוחלט של בני תורה לא מעוניינים בכבוד בצורה גסה ורשמית. בני תורה עמלים בתורתם ושקועים בעמל רוחני בלתי פוסק, ומזככים את מידותיהם. אבל כולנו בני אדם, ובסופו של דבר - הרצון לשליטה, להובלה ולמנהיגות עוצמתית, בהחלט מנקר בליבנו.

מה צריך להיות היחס לזה?

מתוך שלא לשמה בא לשמה, ובגמרא כבר מצינו שתנאים השתמשו בשאיפה הזו כדי להחזיר למוטב אנשים רחוקים מתורה. הגמרא (בבא מציעא פה.) מספרת שר"ש בן איסי בן לקוניא אמר לאחיינו שסר מדרך הישר שכדאי לו ללמוד כי "חכים עבדו יתך, וגולתא דדהבא פרסו עלך, ורבי קרו לך". בתרגום לשפתנו: "יקראו לך מרן, ויהיה לך רכב עם נהג צמוד, ותהיה חבר מועצגה"ת". זה נשמע קטנוני להחריד, אבל רק זה מה שהציל אותו.

אבל הבה נדון באמת במציאות של חיינו אנו: האם באמת השאיפה להיות "כמו ר' חיים קנייבסקי", מביאה אותנו למקומות טובים או לא?

מתוך שלא לשמה בא לשמה רק כשה"שלא לשמה" מוגדר וברור, ולא מתערבב בדמיון עם הלשמה. כאשר יש בלגן בפנים, נוצר מצב שאדם עמל ברוחניות בצורה עקומה עם כל העוצמה, והוא חותר לעבר מטרה בלתי מושגת לעולם, לעבר יעד מעורפל וחמקמק, מורכב מרשימת יעדים בלתי נגמרת (לדעת את כל הש"ס, להתפלל בכוונה תמיד, לדקדק בכל ס"ק במ"ב, להיות בעל חסד, להיות בקי גם בשו"ע, להיות גם למדן, להיות גם סגפן, להיות מרכבה לשכינה, להיות עניו ונחבא אל הכלים, ועוד ועוד ועוד).

אבל לא רק שהסיפורים הגדולים תובעים עמל עצום מעבר לכוחות אנוש, אלא יותר מכך: פעמים רבות הסיפורים על גדולי ישראל בלתי ניתנים לחיקוי. לא מומלץ לשום אברך שלא להושיט יד בבית, או להיות מנותק לחלוטין מהוויות העולם. למרן זצ"ל זה היה טוב, כי זה היה התפקיד שלו, להיות איש קדוש דבוק בתורה ללא שיור. לאדם אחר זה לא מתאים, וכשהוא מנסה לחקות הוא ניזוק קשות.

ההתמודדות מול ילדים מתקשים ומאכזבים, או מול חברותא מייגע, או מול יצר הרע שלא מרפה לשניה אחת, או מול אישה קשה, או מול התייבשות פנימית שמפציעה בגיל עשרים פלוס, או מול זיווג שמתעכב, או מול הורים שלא מבינים אותך, או מול שכחה מתסכלת של מסכת שלמדת עשר פעמים – היא מאתגרת והיא גדולה, והיא דורשת שתי רגלים על הקרקע והרבה מחשבה על החיים. זו גדלות לא פחותה מהרבה סיפורים אחרים. אבל היא בלי קבלות בעולם הזה. לא נהיים מזה "גדוילים", ולא זוכים על זה למחמאות מאף אחד. זו גדלות שרק בינך לבין קונך.

מה כן המטרה של סיפורים על גדולי ישראל?

המטרה היא לחזק את הפנימיות. לכל אדם גדול יש דרך מסוימת בעבודת השם, שאפשר לקבל ממנה הרבה חיזוק והתעוררות בנקודה הפנימית שלה. לא בחיקוי המעשי של הסיפור, אלא בהתבוננות על האדם שמאחורי הסיפור. בשימת לב אל ההשקעה, אל האכפתיות, אל הרצון לעשות את רצון ה' וההתמסרות העצומה לדברו ולתורתו. הסיפורים מוגשים בדרך כלל עם הרבה צבע ורעש, אבל יש לעשות את ההפרדה בין הנקודה הפנימית של הסיפור שניתנת ללמידה, לנקודת החוץ.

אבל איך באמת מתמודדים מול הבעיה, שבסופו של דבר בכל אחד מאיתנו מנקר גם היתוש הקטן שאומר: "אבל אני רוצה גם הערכה וכבוד, על כל העמל שלי, רוצה שהציבור יעריץ אותי", מה עושים מול הקול הפנימי הזה?

ראשית כל יש לחזק את העולם הפנימי. יש טעם מיוחד בעבודת השם אישית, יש טעם מתוק בבניית "אני" עצמאי שלא נסחף עם הזרם ולא נהיה חלק מההמון. ללמוד כפי אוות נפשך במקום ובצורה שאתה אוהב, למצוא את הדרך לעבודת השם בצורה שמדברת אל ליבך, להיות עצמאי, להיות "אני". זה מתוק, וחבל לוותר על זה.

זה חלק אחד שחשוב לחזק בעת הזאת. ויחד עם זאת, יש לחדד את הזלזול בכבוד ההמוני, השטחי, הרוחש סביב חצרותיהם של גדולי ישראל.

אף אחד לא באמת רוצה שבזקנותו יבלבלו לו את המח עם שאלות סרק מתישות לאורך שעות היממה; שיצטלמו לידו אנשים ריקים ואינטרסנטיים שלא חושבים עליו שניה אחת אלא רק על התמונה שתצא להם מהמפגש; שיטרידו אותו בהררי מכתבים שחוזרים על עצמם; שישתמשו בשמו לכל מיני יוזמות שלא קשורות אליו; שיבקשו ממנו לגזוז שערות לילדים בני שלש שאבא שלהם רוצה תמונה, ועוד ועוד.

מישהו דחה פעם את הרב מפוניבז' ממקומו במזרח ונתן לו מקום אחר. היה שם מישהו שחרד לכבודו וניגש אליו בניסיון לתקן את הנזק, אך הרב השיב: "עזוב, זה לא איכפת לי". הלה השתומם למראה הענוה העצומה, והרב שראה זאת הגיב בבדיחותא: "אל תחשוב, אני רוצה כבוד, אבל זה לא כבוד"...

יהיו הדברים לעילוי נשמתו של רבן של ישראל, רבי שמריהו יוסף חיים בן מרן רבי יעקב ישראל זצ"ל.

לקבלת גיליון חלקי בעמלי המלא, שלחו בקשה לכתובת הדוא"ל: [email protected]