"אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו" זו ציפייה. כשאנחנו מצפים אנחנו צריכים להסכים לצפות לא לתוצאה כי אם לתהליך. וזה אולי הקושי הגדול כי אני מצפה לראות את עצמי זוכה בפרס לראות את עצמי עולה על הבמה ומקבלת את הפרס אני לא באמת מצפה לראות את עצמי טורחת למען הפרס. על תהליך העשייה אני מוותרת.
כשבחורה חושבת על חתונה ומצפה להתחתן (שזה נפלא) היא רואה בעיני רוחה את המעמד שלה בתור כלה בלבן, תזמורת מנגנת וכולם רוקדים. האם התהליך הזוגי או השיחה שנבנתה בין בני הזוג, התקשורת מול המשפחה שלה, שלו, הייתה שם בציפייה הזו? האם זו הציפייה שלה? או שהציפייה שלה הייתה לשורה התחתונה?
הרבה פעמים בגלל שאנחנו לא מטפלים בתהליך אלא מחכים לשורה התחתונה, בסופו של דבר מגיעה אכזבה. כי הציפיה הייתה למעטפת של תוצאה, גביע, ניצחון, זר פרחים, כשאנחנו קונים בית, אנחנו לא זוכרים שלקנות בית זה לקחת משכנתא, לתכנן, להתעסק, רצינו לראות את התוצאה ובגלל שהיינו שקועים בתוצאה התהליך הפך להיות קשה מנשוא, שנוא, מרחיק, ולא מענג כשהתוצאה מגיעה.
בואו נבחר בציפייה, נבחר לחוות את התהליך, להיות בתהליך, יהיה אשר יהיה אם זה תהליך גשמי או רוחני כדי שנוכל להיות בתוצאה מתוך העבודה ולא מתוך החלום רק. לדבר הזה קוראים אחריות על המעשים עלינו, והתוצאות של ה' יתברך. הוא אחראי על התוצאות ואני אחראית על העשייה, האחריות שלי זה לחוות ולהסכים לחוות ולהיות שם, בתהליך.
מאחלת לכולנו, תהליך מנצח, מלא יצירתיות ומלא זרי פרחים בדרך להצלחה.
]]>
