הצוואה באה להסדיר את העברת רכושו של אדם לאחר מותו, כלומר, בזמן שהוא כבר אינו לפנינו שנוכל לברר אצלו מה ביקש ומה היה רצונו.
משפחות שלימות נהרסות ונחרבות על עסקי חלוקת ירושה כאשר כל אחד טוען, זה היה רצון הנפטר וזה היה אי רצון הנפטר, וכל אחד דואג, מטבע הדברים, לגודל החלק אותו הוא רואה כשלו. עריכת צוואה על פי ההלכה ובאופן שעומד גם על פי חוק המדינה, מונעת סכסוכים והתפרקות משפחות.
היא שומרת על שלום המשפחה ועל אחוות האחים לאחר מות הוריהם. אצל אדם שומר תורה ומצוות עריכת צוואה היא דבר חשוב שבעתיים שכן, כדי למנוע גזל בין היורשים לאחר מאה ועשרים של אביהם, יש לעגן את ירושתו ולערכה כראוי.
כי גם אם אדם בא ואומר, מדוע לי לכתוב צוואה? הן בכוונתי שנכסי יחולקו שווה בשווה בין כל ילדיי, דבר אשר יקרה בכל מקרה, שכן כך קובע החוק, גם אדם כזה חייב לכתוב צוואה ולעגן את מבוקשו בצוואה עפ"י ההלכה ולא להכשיל ח"ו את משפחתו בעוון גזל, כפי שיוסבר להלן.
דיני הירושה עפ"י ההלכה שונים מדיני הירושה האזרחיים של מדינת ישראל. ההבדלים הם רבים אך לצורך הדיון ניקח כמה דוגמאות מההלכה ומהחוק.
עפ"י ההלכה, כאשר אדם נפטר כל רכושו מורש לבניו בלבד. אך ורק במקרה ולא היו למנוח בנים, אזי עזבונו מורש לבנותיו. בכל מקרה, על פי ההלכה, אשתו אינה יורשת. לאישה קיימות זכויות מסוימות, כגון זכויות שהתחייב בעלה כלפיה על פי הכתובה, או כגון מזונותיה להם זכאית מהעיזבון וכיוצ"ב. הדיון בעניין זכויותיה של האישה הוא מעבר להקיפו של מאמר זה ולכן לא נכנס לדברים אלה למעט העובדה שעל פי ההלכה, היא איננה יורשת את בעלה.
כמו כן בכור (ילד הראשון לאביו אם הוא ממין זכר) יורש פי שניים עפ"י ההלכה. זאת אומרת, אם יש שלשה אחים ואחד מהם הינו בכור, מחלקים את העיזבון לארבעה חלקים שווים כאשר הבן הבכור מקבל שני חלקים (חצי מהעיזבון) ושאר הבנים מקבלים חלק אחד (רבע מהעיזבון).
נקודה נוספת וחשובה היא שעפ"י ההלכה, אין לאדם כל כוח להעביר נכסיו לאחר מותו לאדם אחר, שכן ברגע שהאדם נפטר כל נכסיו עוברים אוטומאטית ליורשיו ואינם ברשותו יותר. המשתמע מכך הוא שמעיקר ההלכה אין אדם יכול לערוך צוואה.
בכל זאת, ניתן להתגבר על מגבלה זו בדרך של "מתנה גמורה מהיום ולאחר מיתת המנוח, וכל זה בתנאי שלא יחזור בו המוריש מאותה מתנה". כלומר, המוריש נותן מתנה "מחיים", בחייו, ולא לאחר מותו.
עפ"י החוק בישראל, סדר הירושה שונה. בהעדר צוואה כדין, האלמנה יורשת חצי מנכסיו של הנפטר במידה והותיר אחריו צאצאים. כאשר לא הותיר אחריו צאצאים יורשת האלמנה שני שליש מנכסיו והשליש הנותר יורשים יורשיו האחרים. אם הותיר המוריש צאצאים, כל ילדיו (בניו ובנותיו) יורשים אותו כולם יחד שווה בשווה בחלק הנותר אחרי שהאלמנה יורשת את החצי המגיע לה.
החוק מכיר בצוואה הנעשית בהתאם לחוק, לפיכך, למעט המגבלות המנויות בחוק ניתן לכתוב צוואה ועל פיה יחולק עיזבונו של אדם.
דא עקא, כאשר אדם כותב צוואה קבילה עפ"י החוק אך אינו מתייחס לפן ההלכתי יכול להיווצר מצב בו היורשים על פי ההלכה והיורשים על פי הצוואה יהיו בקונפליקט. מצד ההלכה בניו יכולים לדרוש את כל העיזבון לעצמם. מנגד, יעמדו אלמנתו ובנותיו ויידרשו שהעיזבון יחולק על פי הצוואה האזרחית אשר טרח המנוח לסדר בחייו.
במקרה של אדם אשר לא דאג לכתוב צוואה, על פי ההלכה יורשים אותו רק בניו. במקרה ואין לו בנים, יורשות אותו רק בנותיו. מאחר ולא דאג להסדיר את צוואתו על פי ההלכה, לא תוכל האישה לרשת את בעלה על פי ההלכה. אולם, על פי החוק היא כן יורשת אותו. כלומר, כאשר נכסי ירושת בעלה יגיעו לידיה על פי החוק, תהיה היא לוקחת מבניה שלא על פי ההלכה, ויש שאומרים שהיא גוזלת מהם ממש.
במילים אחרות, כתוצאה ממחדלו של בעלה האישה נשארת ללא הנכסים המגיעים לה על פי החוק או מקבלת את הנכסים, אך נחשבת כגזלנית על פי ההלכה.
כדין אלמנתו כך דין בנותיו. כאשר אדם אינו כותב צוואה, ובאים ילדיו לקבל צו ירושה, הרי שעל פי החוק יקבלו בניו ובנותיו שווה בשווה, שעה שעפ"י ההלכה בנותיו המחזיקות את חלקן המגיע להן מכח החוק, נמצאות בחזקת גזלניות, שהרי על פי ההלכה הן מונעות את הנכסים האלו מידי אחיהן, להם מעניקה ההלכה את כל הירושה.
אותו הדבר יהיה לעניין "פי שניים" של בכור. על פי ההלכה בכור מקבל חלק כפול בירושת אביו. לכן, בהעדר הוראה המקובלת על ההלכה, אין אפשרות למנוע מהבכור את חלקו הכפול. אף אם ימנעו מהבכור את החלק הכפול באמצעות החוק, הרי על פי ההלכה המחזקים בחלקו של הבכור הינם מחזיקים בנכסים בדרך של גזל.
ההלכה אוסרת לשנות את סדר הירושה הקבוע על פי ההלכה. לפיכך, כאשר אדם מצווה בצוואתו להוריש חלק מעיזבונו לאשתו או לבתו הרי הוא משנה את סדר הירושה הקבועה על פי ההלכה, פעולה האסורה על פי ההלכה.
הפתרון המצוי
עורכי דין רבים מסתפקים בשינוי לשון הצוואה כדי להתגבר על מגבלות הצוואה החוקית על פי ההלכה. הם משתמשים בלשון "מתנה מחיים" ובלשון "מהיום ולאחר מותי" כשמטרתם היא להפוך את הירושה למין מתנה שמעניק המוריש ליורשיו בעודו בחיים, רגע לפני מותו. פתרון זה אינו מספק .
שלוש בעיות כרוכות בפתרון זה. האחת, בצורה של המתנה. לא ניתן להעביר דברים אשר לא באו לעולם. כלומר, אדם לא יכול להעביר קניין על דברים אשר טרם הגיעו לידיו. למשל, אדם קנה מגרש ומתכנן לבנות עליו בניין שלם ולהרוויח כסף רב, אלא שברגע זה המגרש עדיין רק מגרש ואין עליו לא בניין ואפילו לא היתרי בניה.
ביום שהאדם קנה את המגרש, חשב לערוך צוואה כדי שאשתו וכל ילדיו ירשו את הבניין שהוא עומד לבנות על המגרש. על פי ההלכה אין הוא יכול להעניק מתנה שטרם קיימת. אשר על כן צוואה המורה לתת את הדירה העתידית, "מהיום ושעה אחת לפני מותי", אינה יכולה להואיל ולא מידי.
במילים אחרות, את המגרש עצמו יכול האדם להעביר כמתנה בחייו ליורשיו, אבל אם הוא מתעתד להפוך את המגרש לבניין דירות, הוא אינו יכול להעביר מתנה לפני שזו קיימת.
הבעיה השניה, כרוכה באיסור שהבאתי לעיל. חל איסור לשנות את סדר הירושה לפי ההלכה, גם כאשר מעביר את נכסיו בצורה של מתנה מחיים על פי המנגנון "מהיום ולאחר מותי". כלומר גם אם רוצה אדם להוריש נכסיו לכאלה אשר אינם זכאים לרשת על פי ההלכה, כגון בנותיו או אשתו וכיוצ"ב, יש קושי להתיר זאת שכן הגם שזהו פתרון מצוי, יש דעות השוללות אפשרות זו ובכך מעלות את החשש שאדם המוריש נכסיו בדרך זו עובר על איסור של העברת ירושה שלא כדין, כמובא לעיל.
הבעיה השלישית, עפ"י החוק החל בישראל אין משמעות ב"מתנה מחיים". זאת אומרת, אם אדם מעביר בעלות בנכס בעודו בחיים אך ההעברה הסופית מתבצעת בפועל לאחר מותו, אין תוקף חוקי לעסקה כזו. הדרך היחידה להעביר נכסים כתוצאה ממוות על פי החוק היא באמצעות צוואה.
במקרה ואדם נותן מתנה לאחר מיתה יסתכלו על המתנה כאילו הועברה על פי דיני הצוואה ויבחנו את המתנה אך ורק בהתאם לכל תנאיי הצוואה וקיומם בשטר המתנה, במידה ואינם מתקיימים, לא תקויים הצוואה.
יש להימנע, לפיכך, מלהסתמך על מנגנון של "מתנה מחיים" לבדו שכן הוא מהווה פתרון שאינו גורף והינו חלקי בלבד.
הפתרון הרצוי
כאשר אדם ניגש לערוך צוואה, מאחר שפרטיה וסעיפיה רבים וסבוכים, עליו להיוועץ בבית הוראה אשר מתמחה בעניינים אלו, או עם עורך דין המתמחה בענייני צוואה וירושה עפ"י ההלכה. רבים הם המכשולים אשר ניתן להיכשל בהם, כאמור, הן מצד ההלכה והן מצד החוק.
מאחר ואין מושג של צוואה בהלכה, והיות שהדבר נמצא נחוץ על מנת לשמור על השלום המשפחתי לאחר פטירתו של אדם, כבר מובא בהלכה פתרון בשם "שטר חצי זכר". במסגרת פתרון זה, מוסיפים לצוואה ההלכתית שהובאה לעיל (מתנה מחיים), מנגנון של הודאת המוריש. המוריש מודה בהודאה גמורה, שהוא חייב חוב לכל אחד מהיורשים, חוב שערכו גבוה מהשווי המגיע לאותו יורש על פי הצוואה.
הודאה זו תהיה מבוטלת במידה ומחלקים את הירושה על פי הצוואה. אולם במידה ויורש מתנגד לפעול על פי הצוואה, מפעילים את מנגנון ההודאה כך שלא שווה לאחד מהיורשים לטעון כנגד החלק של יורש אחר, שהרי בהתנגדותו יקבל היורש האחר חלק גדול בהרבה מהמגיע לו על פי הצוואה.
כאשר פועלים בצורה זו, נפתרים כל המכשולים שהזכרתי לעיל וכפי שאמשיך ואפרט כאן אחת לאחת:
כל הזוכים עפ"י הצוואה מקבלים את חלקם מרצונם ועל דעתם של שאר היורשים שהרי אף אחד אינו מעוניין להחיל את ההודאה בחוב ואת סכום ההודאה הננקב, שהינו גבוה פי הרבה מהחלק המגיע על פי הצוואה.
הבעיה השניה, והיא האיסור להעביר ירושה מיורש על פי ההלכה לאדם אחר, על חלק הדעות לפחות, נפתרת בכך שהיורש על פי ההלכה מתרצה להעביר את חלקו של היורש על פי הצוואה כדי שלא יחויב לשלם לו את הסכום הנקוב בשטר זכר שלם. יוצא שלא הצוואה מעבירה את החלק בצוואה אלא היורשים עצמם מרצונם ובהסכמתם. אף עניין פי שניים של בכור נפתר בזה כאשר הבכור רוצה לוותר על חלקו הכפול מאותה סיבה בדיוק.
והבעיה השלישית, זו הנוגעת בעניין אי היכולת להקנות במתנה דבר שאינו קיים, נפתרת אף היא. שהרי לא הייתה כאן הקניית דבר ביום עריכת הצוואה. העברת הנכסים נעשית לאחר מותו של המוריש ורק על פי הצוואה.
כל היורשים יפעלו עפ"י הצוואה כי אחרת הם יחויבו בסכום גדול הרבה יותר, כאמור. כיוון שהחלוקה הינה בשווי של היום, אין בעיה של הקניית דבר אשר טרם בא לעולם, דהיינו, רווחים עתידיים.
בנוסף, כאשר הגורמים האזרחיים מסתכלים על חלוקת העיזבון הם מסתכלים אך ורק על הצוואה. הפעלתו של המוריש את מנגנון שטר זכר שלם אינה מעלה ואינה מורידה מאומה לדידם. כך, כאשר הצוואה מבוצעת על פי החוק, אין לגורם האזרחי שום סיבה לא לצוות על קיום הצוואה כפי רצונו של המוריש וכל זאת עפ"י צוואתו.
לסיכום:
אדם הרוצה שרכושו יתחלק לפי רצונו, מבלי לעורר שאלות הלכתיות בעניין תקיפותה של הצוואה כלפי אשתו או שאר ילדיו, חייב לבצע צוואה כדין. סכסוכים משפחתיים רבים יכלו להימנע לו היה המנוח עורך צוואה מסודרת ומאורגנת כדין.
במדינה יהודית יש לערוך צוואה שתכיל ותחול גם על פי ההלכה וגם על פי החוק ובכך למנוע קשיים מיותרים ולשמור על השלום בתא המשפחתי לאחר מותו של המוריש. מספיק קשה לנותרים אחרי המנוח להתמודד עם אבלם, לא צריך להוסיף על סבלם התמודדות עם סכסוך משפחתי כתוצאה מחלוקת העיזבון.
הצעד הראשון, לפיכך, למניעת סכסוכים בתוך המשפחה הוא, עריכת צוואה כדין.
נכתב ע"י עו"ד ישראל פסח israel@iplawyer.co.il .הצד ההלכתי אושר ע"י הרה"ג ר' שמואל אליעזר שטרן שליט"א, בני ברק. אין לראות באמור כאן כתחליף לייעוץ משפטי כלשהו. בכל מקרה ומקרה יש להתייעץ עם מומחה בענף.
]]>
