האם אנחנו באמת יודעים לתת אהבה?

מה יש במושג הזה "אהבה" שכל כך מתעסקים אתו?

הרי כולנו מבינים שאנחנו אוהבים את מי שנותן לנו חתיכת שוקולד, אוהבים את מי שמחבק אותנו, אוהבים את מי שצוחק מהבדיחות שלנו, יש לנו אלפי חברים בפייסבוק שאנחנו עושים להם לייק, הנה הם אוהבים אותנו, אנחנו אוהבים אותם. מה כלכך קשה? מורכב? איך קורה שאנחנו מקבלים כל היום "אהבה" ועדיין דקה אחרי כן אנחנו כועסים, מדוכאים, לא מפרגנים, בועטים, מרגישים בודדים? הרי קיבלנו חיבוק? עשו לנו לייק בפייסבוק? מה משאיר אותנו עם טעם כל כך קשה , הרי קיבלנו, מה חסר לנו על מנת להרגיש שאכן אנחנו אהובים?

אין הגדרה מדויקת, אבל כולם יסכימו שאהבה, תשומת לב, הכרה בערכינו וקבלה חשובים לנו כבני אדם לא פחות מאשר צרכים פיזיים כאוכל ושתייה. כשאדם לא זוכה לכל אלה הוא מרגיש שחייו אינם חיים. אנו זקוקים לאהבה בדמות פרגון מהבוס, משוועים לאהבה בדמות חיבוק ומילה טובה מההורים וכמובן מייחלים לאהבה זוגית.

שלא תגמר האהבה לעולם

איך משמרים את אותם רגעי הקסם שאנחנו באמת מרגישים נאהבים, ולא לרגע, איך ממשיכים את האהבה הזו שלא תיגמר לעולם? התשובה היא שאהבה אמתית, כזו שנמשכת לאורך זמן ורק הולכת ומתגברת, הדרך אליה היא : צא מעצמך, חשוב נא לא על מה אתה צריך אלא חשוב נא רק על האחר, חשוב מה האחר צריך באותו הרגע? אולי מילה טובה, חיבוק, הכלה, הבנה, הלבנת שיניים. כלומר: בצע יציאה מעצמך, אמץ נא חשיבה מה האחר צריך, מה יכול לעשות לו טוב, תהיה בתודעה של "נתינה" בלי אינטרס ובלי התחשבנות מה אנחנו מקבלים בחזרה.

ביהדות "אהבה" זה משהו מאוד מעשי. אנחנו לא מדברים בסיסמאות ריקות של "אהבה ושלום" בסגנון "ילדי הפרחים". כמה אני מקבל יותר אני אוהב יותר, ביהדות לאהוב זה לתת בפועל לאחר. לדוגמא: עציץ שדורש טיפול מוקפד על ידינו (השקיה ידנית, גיזום, דישון, וכו') סביר להניח שיהיה אכפת לנו ממנו ואף נאהב אותו יותר מאשר עציץ שמושקה אוטומטית או מטופל על ידי גנן מקצועי, ולכן אם יאונה רע לאותו העציץ זה יפריע לנו יותר. ההסבר לכך הוא שאל אותו עציץ נקשרנו.

העשייה, הנתינה, הדאגה והאכפתיות עוררו בנו כלפיו רגשות עמוקים יותר מאשר אל העציץ השני. כך זה עובד גם עם בני אדם. אהבה היא לא משהו אקראי או הורמונאלי. האקראיות עוברת ואיתם גם ההורמונים, שמשכו אותנו בהתחלה. אהבה אמיתית היא אהבה שנובעת מדאגה שלנו למישהו אחר, מאכפתיות, מרצון לעשות לו טוב. זה נכון ביחס לעציץ ונכון שבעתיים ביחס לבן אדם אחר.

באי עולם התרגלו להאמין כי אהבה מובילה לנתינה, אך האמת הפוכה לחלוטין - נתינה מובילה לאהבה. רוצים לאהוב את בן/בת זוגכם, ילדיכם והוריכם יותר? תתאמצו מעבר לנתינה הרגילה שלכם בעבורם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ובכל זאת, נראה כי גם כיום, זוגיות היא הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין בן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות. אדם אמיתי רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי.

בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה לבן הזוג טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. אין מקום כל כך עמוק, חשוב ומחייב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו ולשאוב כוחות מהיקום .

ניתן להעביר את ט"ו באב כמו עוד יום סתמי, כשכל מה שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו, או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה. או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית, לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו'.

"יום האהבה" יכול להיהפך מ"עוד יום בלוח העברי " ליום משמעותי באמת - יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעולם קצת יותר ממה שהיינו רגילים ומוכנים להתאמץ בשביל זה. הרווח יהיה כולו שלנו, או אז נתחיל באמת להרגיש מהי אהבה .

הכותב הינו מרצה בתחום הזוגיות ויועץ נישואין, להארות ותגובות : jacober56@gmail.com