לאף אחת מאיתנו לא היה זמן מיותר בערב פסח, בשביל לאפשר למחשבתנו פריבילגיית דרור מיוחדת.
סוף סוף תמו זמני הקירצוף, אכילת החמץ ואף זמן ביעורו. שולחן סדר ערוך בתפארתו לקראת בני המלכים שיסבו סביבו.
בקושי זזנו וכבר נשמע אחרי חצות הליל זמר ידוע "חסל סדר פסח כהלכתו".
קצב מחול מחוגי השעון מהיר כאילו החיים נקנים אך בתרי זוזי.
אז מה, זהו? זה נגמר?
הלילה הזה ששונה מכל לילות השנה מאחורנו, מאות הקלוריות של "לחם העוני" הותירו חותמתן בנו.
אבל אז מגיע הקושיה הנוספת שלי כלפי מחשבתי, מה צררת לעצמך מחג זה כתוספת לתיק תובנות חייך?
אז ככה, כחלק ממסלולי חג הפסח על מבואותיו השונים, תרתי במסלול הנפלא של יציאת מצרים המסופרת בהגדה.
בכל שנה ושנה אנו קוראות מחדש את סיפור ההגדה, המעורר התרגשות על הניסים שהתחוללו בעת יציאת עם ישראל ממצרים.
מדהים לקרא אודות הניסים הרבים הללו שהתחוללו שם, עצם המכות, היציאה ממצרים וצרור הרכוש הגדול שלקחו ישראל ממצרים, קריעת ים סוף וכדומה.
"מה תצררי להמשך מסלול מחול מחוגי השעון בצאתך מחג זה"? שאלתי את עצמי.
אז קבלו שיתוף לתובנת חיים שהעניק לי חג זה אולי כמתנת אפיקומן. אבל מה שבטוח שזו נקודה למחשבה שהענקתי לעצמי:
חמץ מלשון החמצה, מצה מלשון מיצוי.
בא חג הפסח ורומז לנו מעבר למשמעות השטחית של פירוש החמץ והמצה. כי עלינו לפסוח ולשים בצד את כל הדברים שהחמצנו במהלך השנה ולבערם מלעצור עצמנו בלהתקדם ולקדם עצמנו.
מצה לכאורה נחשבת במשמעות השטחית כלחם עוני, אך במשמעות העמוקה יותר נחשבת למיצוי.
אם נבער את החמץ, את ההזדמנויות שהחמצנו ושעדיין דרות במחשבתנו נצליח להביא עצמנו למיצוי יכולותנו החבויים בנו.
מעבר לזאת, אנו מונעות מעצמנו לא פעם ואף לא פעמיים את היכולת להתקדם ולפרוץ עם מסוגלותנו מהחשש מה יהיה?!
מגיעה ההסטוריה המדהימה של דור המדבר ומעניקה לנו מתנת חג אדירה.
ההגדה מספרת לנו, אודות עם שלם שיצאו לעבר מדבר שממה, ועוד אחרי טראומת הפרך של מצריים.
מהיכן האומץ לעשות זאת? ארבעים שנה הלכו במדבר ללא שידעו מה ילד יום.
את החוזק שאבו מעוצמת האמונה.
בזכות האמונה התמימה הזו בהקב"ה זכו להכנס אחרי כל זאת לארץ ישראל.
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"?
שבכל הלילות אנו עסוקים ב"אכילת" הדברים שכביכול החמצנו.
הלילה הזה כולו מצה -מיצוי!
הלילה הזה כולו הטענת כח אמונה!
חושבת על זה.
]]>
