שלא תטעו. כאם למשפחה ברוכת ילדים, אני ממש, אבל ממש מחבבת את החג הנפלא הזה על שלל מצוותיו וחוקותיו, האוכל המושלם שמוכן מכמעט כלום, האוויר והאוירה המטוהרים, את האיחוד המשפחתי, השקט הנפשי מחד והרעש שסביב מאידך.
כאשה לומדת- עובדת הימים של לפני פסח גבלו בשיגעון. מין קוקטייל מוזר של בית ענק, אשה פרפקציוניסטית, עבודה עד הרגע שלפני האחרון וילדים קטנים שמתרוצצים בכל פינה ודורשים את שלהם, וברקע מצוות בעור חמץ כמובן.
ספוג הפלא שימש כלחם חוקי, לשתייה גיוונתי ב"סנט מוריץ" ואקונומיקה לסירוגין, הכרית - סקוצ' ענק, והשמיכה בכלל בכביסה, טוב, עבדים לא באמת ישנים עם שמיכה..
האמת היא שהדשא של השני ירוק ונוצץ בהרבה. עיני יצאו מקנאה אל השכנות המבריקות, אלו ששבוע לפני החג כבר צקצקו בלשונן בדאגה על "שאין מקום במקפיא לעוגת השוקולד אגוזים הפסחית" כאשר המקפיא שלי עדיין מלא בחמץ, ילדיי שוועו למנת הפיתה-פלאפל המסורתית ב ּחדר המדרגות כמו ילדי השכנים, אך המטבח שלי יכול היה לארח אותם
בשלווה, פשוט משום שעדיין לא הגעתי אליו..
איכשהו הגעתי לחג. הלא יאומן קרה ושולחן הסדר המפואר היה מוכן בזמן, בבית מבריק להפליא, עם ריחות תבשילים
ואפילו עוגה אפויה באויר. אבל בנקודה מסוימת תפסתי את עצמי ושאלתי, האם כל זה היה שווה?
השאלה נותרה בלתי פתורה.
הבית המבריק שמעניק תחושת סיפוק אדירה, האוכל הטעים והמחמאות מכל עבר. האחדות המשפחתית הביתית, הנחת יהודית האמיתית. מול הלחץ, הכעס, והעבודה המפרכת, שאם נרצה או לא השאירו צלקת אצל כולנו, הילדים שאמנם
כבר קיבלו את מתנות האפיקומן, אך נאלצו לעבוד בפרך, לספוג ביקורת כואבת מתוך לחץ ואי שימת לב מצידנו ההורים או האחים והאחיות הגדולים והגדולות, לוותר ולדלג על ארוחות משביעות.
ישבתי לי במרפסת בשעת בין ערביים של אסרו חג, וצפיתי בשכנים החוזרים מחופשת החג, להם נשאר בטח רק לכבס את ערימות הכביסה שבמזוודות העמוסות, ולי נשאר רק לקנא.. הם בוודאי לא נפצעו מנייר הכסף העבה, לא נאלצו להוריד זבל עשרות פעמים, גם לא לארוז את הכלים..
הבן הקטן כמו קטע את מחשבותיי, הוא כבר הספיק לפגוש את בן השכנים במדרגות ולספר לו מה קיבל לאפיקומן. "אמא, את יודעת מה מוישי ביקש למתנת האפיקומן?"
הסתקרנתי..
"הוא ביקש, בשנה הבאה ליל הסדר בבית".
]]>
