ועכשיו, אחרי מסע כל כך ארוך שעברתי, נהייתי כל-כך עייפה,שלא תמיד אני שם. אני יודעת. לא תמיד אני מצליחה לשמוע את כל הפרטים. יש לי כל כך הרבה דברים על הראש, שלפעמים אני לא מצליחה להקשיב ("אוף אמא.. למה את לא מקשיבבבבה") זה כי אני לא מרוכזת.
זה הבנק. זה בעל הדירה. זה נורה שרופה. זה הגברים שאני צריכה לפגוש. לפעמים אני בעולם אחר, לפעמים אני נותנת לכן להסתדר כמעט לבד. אני אמא שאין לה בעל. אמא שדואגת המון. אמא שבוכה הרבה פעמים... אני לא מושלמת. יש דברים שחסרים, זה נכון. אני יודעת.
מה כן יש? יש לכן אמא שמחנכת בכל מחיר. אמא שלא מוותרת. אמא חזקה שלימדה אתכן שלאישה יש כח מדהים. במילים שלה, בשפת-הגוף שלה, בעוצמה הפנימית שלה. אני אמא מצחיקה. אני אמא שאפשר לומר לה הכל, בלי פחד.
אני אמא שמכינה את המרק-עוף-הטעים-ביותר-בעולם. אני מלמדת אתכן כל-כך הרבה על החיים. לימדתי אתכן שלפעמים חסר דברים, אך אפשר גם לחיות עם החסר. לא מתים מזה, להיפך, צומחים מזה. אפשר ללמוד למלא אותו בכל מיני צורות, אצל כל מיני אנשים.
למדנו בייחד לחפש אופטימיות, לדעת שאף פעם זה לא הסוף.. זו לא המילה האחרונה. לימדתי אתכן ששום דבר אינו שווה-ערך לכנות, לשיח של אמת עם דברים על השולחן. לחיבוק אמתי. למדנו לעשות צחוקים שלא נגמרים, ולשיר ביחד, ולהשתגע כשבא לנו. אני אמא שבחרה בשביל עצמה. לימדתי אתכן להקשיב לצרכים שלכן, לומר אותם בקול. כי כל אחד צריך משהו מאד מסוים בנפש שלו, בפנים.
כן, זה לא מושלם, בכלל לא מושלם.
זה סוג של אימהוּת.
זה סוג של ילדוּת.
וזה הרבה פעמים כל כך מדהים, בדיוק כמו שזה.
הכותבת היא גרושה, אם לשתיים ובעלת הבלוג: 'רק אחת הבלוג של מאיה'
]]>
