במבט של פעוט ביום הראשון במעון:
הבוקר משהו היה חשוד.
עוד לפני שפתחתי את שתי העיניים אמא כבר באה עם בגדים. בגדים! בשבועות האחרונים היא בכלל לא מיהרה להלביש אותי. הייתי יכול להסתובב בפיג'מה עד שכבר לא היה ברור אם עכשיו בוקר או צהריים, ואף אחד לא התרגש.
היום לא.
"היום חוזרים למעון", אמא אמרה, והכניסה לי את היד לשרוול בזמן שאני עוד ניסיתי להבין למה בכלל קמנו.
לא רציתי את המכנסיים. גם לא רציתי גרביים. ובעיקר לא רציתי שאמא תסרק אותי. היא תמיד אומרת "רק שנייה", אבל זאת אף פעם לא שנייה. היא מרטיבה לי את השיער, מושכת לצד אחד ואז לצד השני, וכשאני מזיז את הראש היא אומרת לי לא לזוז.
אחר כך היא הכניסה דברים לתיק שלי. מוצץ, בקבוק, בגדים ושמיכה.
את השמיכה אני מכיר.
את שאר התוכנית פחות אהבתי.
יצאנו מהבית, וכבר בדרך התחלתי להבין לאן הולכים.
למעון.
אני דווקא זוכר את המקום הזה. בערך.
רק שכשהגענו הכול היה קצת אחר. היו ילדים שאני לא מכיר והמטפלת שאני רגיל אליה לא הייתה שם. אמא נכנסה איתי לחדר חדש ואמרה לאישה אחת: "הוא מאוד אוהב את המוצץ שלו כשהוא עייף".
טוב, אמא.
אני אוהב את המוצץ שלי גם כשאני לא עייף.
האישה חייכה אליי ואמרה: "בוא חמוד, תראה איזה משחקים יש לנו".
לא באתי.
מה אכפת לי עכשיו מהמשחקים שלה?
אני רוצה את אמא.
אז החזקתי לאמא ברגל. אמא ניסתה ללכת לכיוון הקוביות. הלכתי איתה. היא הראתה לי מכונית. לא הסתכלתי. היא הראתה לי כדור. לא מעניין.
ואז ראיתי בצד טרקטור צהוב.
רק הסתכלתי עליו לרגע.
היו לו גלגלים ענקיים, ואפשר היה להרים את הכף שלו ולשפוך קוביות לתוך משאית אחרת.
ניסיתי פעם אחת.
ואז עוד פעם.
וכשהסתובבתי בחזרה - אמא כבר לא הייתה שם.
זה בכלל לא היה חלק מהתוכנית.
צעקתי "אמא" הכי חזק שאני יודע. אחר כך בכיתי. המטפלת הרימה אותי ואמרה שאמא תחזור אחר כך.
לא רציתי אחר כך.
רציתי עכשיו.
אחר כך כבר התעייפתי קצת מהבכי. ילד אחד גלגל אליי כדור, אז החזרתי לו. אכלנו. המטפלת עשתה משהו מצחיק עם כפית. שוב שיחקתי בטרקטור הצהוב. מצאתי קופסה שאפשר לפתוח ולסגור בערך מאה פעם.
ובסוף, אם ממש חייבים להגיד את האמת, היה אפילו קצת נחמד.
אבל אז הדלת נפתחה.
ראיתי את אמא.
פתאום נזכרתי כמה חיכיתי לה.
עזבתי הכול, רצתי אליה והתחלתי לבכות.
אמא מיד הסתכלה על המטפלת במבט מודאג.
אז בכיתי עוד קצת.
בכל זאת, שלא תחשוב שהיה לי פה כיף בלעדיה...
דווקא היה לו טוב. אז למה הוא בוכה?
זו סצנה שיכולה לבלבל מאוד הורים בתחילת המעון.
בבוקר הילד בוכה בפרידה. אחרי כמה ימים המטפלת כבר שולחת דיווחים מעודדים: הוא נרגע, משחק, אוכל, אולי אפילו ישן.
ואז מגיעים לאסוף אותו ומצפים לרגע המתוק שבו הוא יחייך וירוץ אלינו.
במקום זה - השפה התחתונה מתחילה לרעוד.
והנה הבכי.
המחשבה הראשונה כמעט מתבקשת: אם הוא בוכה ככה כשהוא רואה אותי, מה עבר עליו כאן?
אלא שבכי בזמן האיסוף, בפני עצמו, לא מספר לנו שהיה לילד יום רע.
עבור תינוק או פעוט, התחלה במסגרת חדשה היא חתיכת אירוע. הבית המוכר הוחלף לכמה שעות במקום אחר - אנשים חדשים, ילדים, רעשים, ריחות, זמני ארוחות ושינה אחרים, ובעיקר היעדרות של הדמות שאליה הוא רגיל לפנות.
גם אם הוא הצליח לשחק וליהנות, זה עדיין יכול להיות יום עמוס מאוד עבורו.
ואז נפתחת הדלת - ואמא מופיעה.
הדמות המוכרת והבטוחה חזרה.
לפעמים דווקא שם מגיעה התגובה.
לא צריך לייחס לתינוק מחשבה מודעת בסגנון "עכשיו אני יכול להתפרק". הוא כמובן לא מנתח את היום כך. אבל מבחינה רגשית, הופעת ההורה יכולה לעורר בבת אחת את הגעגוע, את ההקלה ואת הצורך בקרבה.
לכן ייתכן בהחלט שילד שיחק כמה דקות קודם בשמחה - וברגע שראה את אבא או אמא התחיל לבכות.
שני הדברים לא סותרים זה את זה.
אז איך כן נדע איך עבר עליו היום?
במקום לתת לדקה של האיסוף לספר את הסיפור כולו, כדאי לנסות להבין את היום השלם.
וכאן גם השאלה שאנחנו רגילים לשאול את המטפלת - "הוא בכה?" - לא תמיד נותנת הרבה מידע.
כמעט כל ילד יכול לבכות. השאלות המעניינות יותר הן מה קרה אחר כך.
כמה זמן לקח לו להירגע? במה הוא התעניין? האם היו פרקי זמן שבהם שיחק בנחת? איך אכל? איך ישן? האם הסכים לקבל נחמה מהצוות? האם יש משהו שהוא כבר מזהה ואוהב במעון?
אלה פרטים שמציירים תמונה הרבה יותר משמעותית מאשר "כן, הוא בכה" או "לא, היום כמעט לא".
ויש עוד דבר שכדאי לנסות באיסוף
אנחנו מתגעגעים לילד כל היום, ולכן כשאנחנו סוף סוף פוגשים אותו אנחנו רוצים לדעת הכול.
"מתוק שלי! איך היה? אכלת? ישנת? בכית? שיחקת? היה לך כיף?"
אבל פעוט אחרי יום חדש ועמוס לא בהכרח צריך כרגע תחקיר.
לפעמים הוא צריך פשוט את אמא.
חיבוק. ידיים. בקבוק מים. משהו קטן לאכול אם צריך. כמה דקות בלי לעבור מיד לסופר, לסידורים ולעוד תחנה ביום.
אפשר אפילו לנסות במשך כמה ימים ניסוי קטן: להפוך את עשר הדקות הראשונות אחרי המעון לזמן מעבר.
לא לחפש מיד פעילות שתשמח אותו ולא להיבהל אם הוא נצמד. פשוט לתת למערכת לעבור מהמעון בחזרה הביתה.
ומתי הבכי כן צריך לגרום לנו לבדוק יותר?
לא כל קושי צריך לקבל מיד את הכותרת "הסתגלות".
אם לאורך זמן הילד מתקשה להירגע במשך חלקים גדולים מהיום, לא מצליח ליצור קשר עם הצוות, נמנע באופן עקבי מאכילה או שתייה, נראה במצוקה חריגה, או שאתם רואים שינוי משמעותי ומתמשך בהתנהגות שלו - בהחלט כדאי לדבר עם הצוות ולנסות להבין יחד מה קורה.
גם כאן, לא מחפשים רגע בודד אלא דפוס.
ובימים הראשונים של אלול, כשהשעון המעורר חזר פתאום לחיים והפיג'מות כבר לא נשארות עד הצהריים, אולי כדאי לזכור שגם עבור הקטנים ביותר בבית זו לא סתם "חזרה לשגרה".
בשבילם זו לפעמים שגרה חדשה לגמרי.
ואם בסוף יום כזה הוא רואה אתכם בדלת, מושיט שתי ידיים קטנות ומתחיל לבכות - יכול להיות שהבכי הזה לא אומר: "אמא, היה לי נורא".
לפעמים הוא אומר משהו הרבה יותר פשוט:
"אמא, הנה את."
0 תגובות