יש שלב כזה לפני כיתה א' שבו הבית הופך פתאום לסניף קטן של משרד החינוך.
"מה האות הזאת?"
"כמה זה שתיים ועוד שלוש?"
"תכתבי לי את השם שלך."
"נו, נראה אם את זוכרת איך קוראים את המילה הזאת."
אנחנו כל כך עסוקים לבדוק אם הילדה "מוכנה לכיתה א'", עד שלפעמים אנחנו מפספסים את הדברים שבאמת עלולים להקשות עליה דווקא ברגעים הכי פשוטים של היום הראשון.
אמא משתפת: "אני זוכרת את עצמי בודקת עם אחת הילדות אותיות, מספרים, כתיבה. הייתי מאוד מרוצה. הילדה ידעה. ממש ידעה".
ואז, כמה ימים לפני תחילת הלימודים, ישבנו לארוחת ערב והיא ניסתה לפתוח לבד קופסת פלסטיק עם מכסה די רגיל.
לא הצליחה.
ניסתה שוב.
הפכה אותה לצד השני.
משכה.
התעצבנה.
ובסוף הגישה לי אותה עם המבט שכל אמא מכירה: "נו, בשביל מה בדיוק יש לי אותך?"
ופתאום חשבתי על הפסקת עשר.
בלי אמא.
בלי "תביאי, אני אפתח לך".
בלי מישהי שמכירה את המבט הזה.
וזה היה הרגע שבו הבנתי שאולי עשיתי לילדה מבחן מוכנות לכיתה א' - אבל בחנתי את המקצועות הלא נכונים.
1. היא יודעת לפתוח את האוכל שלה?
זה נשמע כל כך שולי, עד שרואים ילדה בת שש יושבת בהפסקה ומנסה לפתוח שקית שלא נפתחת.
קופסת אוכל עם סוגר מתוחכם, בקבוק חדש שצריך כוח בידיים, גביע קטן עם מכסה עקשן, שקית שדורשת קריעה מדויקת - כל אלה פשוטים מאוד כשאמא אורזת אותם בבית.
פחות פשוט כשמסביב עשרים ילדות כבר אוכלות, המורה עסוקה, והיא מתחילה להילחץ.
מאז אני משתדלת לעשות לפני תחילת השנה ניסוי פשוט: מכינה את האוכל בדיוק כמו שאשלח אותו - ונותנת לילדה לפתוח הכול לבד.
אם היא לא מצליחה, אני לא מאמנת אותה לתואר בהנדסת מכסים. אני פשוט מחליפה קופסה.
2. היא יודעת לזהות מה שלה?
אנחנו כותבים שם על הכול.
על הקלמר, על המחברות, על הבקבוק, על הסוודר, על הילקוט. לפעמים נראה שאם הילדה תעמוד מספיק זמן במקום אחד, גם עליה נדביק מדבקה.
אבל יש הבדל בין זה שהשם כתוב - לבין זה שהילדה יודעת לזהות את הדברים שלה.
בקבוק כחול שנראה בדיוק כמו עוד חמישה בקבוקים כחולים יכול להפוך לסיפור שלם.
כדאי שהיא תכיר את הילקוט שלה, את הקלמר שלה, את קופסת האוכל שלה, את הסימן שעל הבקבוק.
לא רק "יש שם מדבקה עם השם".
שהיא עצמה תדע למצוא אותה.
3. היא יודעת ללכת לשירותים לבד?
זה לא רק לדעת להשתמש בשירותים.
זה לדעת לזהות בזמן שצריך ללכת, להסתדר עם הכפתור או הרוכסן, להסתדר, ליטול ידיים - ובעיקר לדעת מה עושים אם לא יודעים איפה השירותים.
דווקא את השאלה הזאת אפשר לתרגל מראש:
"את באמצע שיעור וצריכה שירותים. מה את עושה?"
לפעמים אנחנו מגלות שהתשובה של הילדה היא פשוט: "מחכה".
לא הייתי בונה על זה.
4. היא יודעת לבקש עזרה?
בעיניי, זו אחת המיומנויות הכי חשובות ביום הראשון.
יש ילדות שמסתדרות נהדר בבית כי אנחנו כבר מכירות את כל הסימנים שלהן.
אנחנו יודעות שכשהיא עומדת ליד הילקוט ולא זזה, היא לא "חולמת" - היא פשוט לא מצליחה לסגור את הרוכסן.
אנחנו יודעות שכשהיא מתעסקת בעיפרון כבר עשר דקות, היא אולי לא הבינה מה אמורים לעשות עכשיו.
המורה עדיין לא יודעת את כל זה.
לכן שווה ללמד ילדה משפטים פשוטים:
"אני לא מוצאת את הכיתה."
"אני לא מצליחה לפתוח."
"לא הבנתי מה צריך לעשות."
"אני צריכה עזרה."
יש ילדות שצריך ממש לתת להן רשות לבקש.
5. היא יודעת לארגן את הילקוט?
פה הייתה לי פעם הפתעה נוספת.
היא ידעה לפתוח.
ידעה להוציא.
ידעה למצוא.
אבל כשכל התכולה הייתה בחוץ - להחזיר הכול ולסגור את התיק הפך לפרויקט לאומי.
ספר נכנס עקום, הקלמר נשאר בחוץ, קופסת האוכל תפסה את כל המקום, הרוכסן נתקע.
בסוף יצאה ילדה עם ילקוט פתוח למחצה ומחברת שניסתה לברוח מאחור.
אז כן, גם את זה כדאי לתרגל.
לא מתוך לחץ. להפך.
בערב אחד פשוט אומרים: "בואי נראה אם את מצליחה לארוז לבד כמו ילדה בכיתה א'."
פתאום זו נהיית משימה שהיא אפילו גאה לבצע.
6. היא יודעת מה לעשות אם היא לא מוצאת את הכיתה?
אנחנו המבוגרות נכנסות לבית ספר ורואות מסדרון.
ילדה בת שש יכולה לראות בו מבוך.
דלתות, רעש, ילדות גדולות, מדרגות, שירותים, חצר. ביום הראשון הכול חדש וגדול יותר.
אם יש אפשרות להגיע איתה לפני תחילת השנה ולהראות לה איפה הכניסה, איפה הכיתה, איפה השירותים ואיפה מחכים בסוף היום - מצוין.
אבל חשוב יותר ללמד אותה מה לעשות אם היא בכל זאת הולכת לאיבוד.
לא להתחיל להסתובב ולחפש לבד.
לעצור.
לפנות למבוגרת.
לומר את שם המורה והכיתה.
זו מיומנות קטנה שנותנת הרבה ביטחון.
7. והיא יודעת שלא חייבים לדעת הכול?
זה כנראה הסעיף שהכי קל לנו לשכוח.
כי מרוב הכנות לכיתה א' אנחנו לפעמים מעבירות לילדה מסר סמוי שיש מבחן כניסה בלתי נגמר:
את יודעת לקרוא?
את יודעת לכתוב?
את יודעת חשבון?
את יודעת להתלבש?
את יודעת לסדר?
את יודעת למצוא?
רגע.
היא בת שש.
היא לא אמורה להגיע ביום הראשון כשהיא יודעת להיות תלמידה.
בשביל זה בדיוק היא מתחילה ללמוד.
הייתי רוצה שילדה תיכנס לכיתה א' כשהיא יודעת עוד משהו אחד, אולי חשוב יותר מכל אות בחוברת:
אם אני לא יודעת - אני יכולה לשאול.
אם הסתבכתי - אפשר לעזור לי.
אם שכחתי משהו - העולם לא נגמר.
ואם ביום הראשון היא תחזור הביתה בלי העיפרון, עם בקבוק של ילדה אחרת ועם קופסת אוכל סגורה כי לא הצליחה לפתוח אותה?
גם זה בסדר.
כנראה שיש דברים שאי אפשר להכין אליהם מראש.
אבל את הקופסה, לפחות, כדאי לבדוק כבר הערב.
0 תגובות