"לבעלי היקר... אנחנו לא צריכים לבקש סליחה האחד מהשני", אשתך המעריכה

(צילום: שאטרסטוק)

לבעלי ה(לא מספיק) יקר...

אני יודעת שהתקופה הזאת היא תקופה שבה נהוג לבקש סליחה האחד מהשני, אבל אני דווקא רוצה להסביר לך מדוע לדעתי אנחנו לא צריכים לבקש סליחה האחד מהשני.

למגזין המלא - כנסו כאן

אני מדמיינת אותך מרים גבה. אני מדמיינת אותך אומר ש"הרי אנחנו הזוג הכי לא מתאים בעולם, ואנחנו רחוקים מאד מההגדרה של 'נשואים באושר', אז מדוע דווקא אנחנו לא צריכים לבקש סליחה?", ועדיין, תרשה לי להסביר מדוע לדעתי אנחנו לא צריכים לבקש סליחה האחד מהשני.

אני זוכרת את התקופה שאחרי החתונה. כשהאופוריה שכחה מעט, וגילינו שאין לנו שום מכנה משותף. אני זוכרת את ארוחת הערב, כשחזרת עם פרצוף מאופק מהכולל, וכשהתעקשתי לפתוח את הדברים אמרת לי ש"בואי נהיה כנים - התחתנו בטעות. שנינו קיבלנו את בן הזוג הכי רחוק ושונה ממה שחלמנו לקבל", אמרת, וההכרה הזו הכתה בנו. הבנו שאנחנו הכי רחוקים מלהיות גן העדן האחד של השני.

"אומר לך בכנות", אמרת לי, "את יושבת על המשבצת שבה חלמתי שתהיה אשת חלומותיי, ואת רחוקה מלהיות אשת חלומותיי. את לא האישה שחיפשתי, ואני ממש לא הגבר שחיפשת" אמרת לי באומץ שגובל בטיפשות. "אבל בואי נזכור שאנחנו גם לא אשמים בזה. בואי נזכור שאני לא אשם בכך שאני גוזל את המשבצת שאותה חלמת שיאייש גבר חלומותייך, וגם את לא אשמה בכך שהזוגיות אתך שונה לחלוטין מסגנון הזוגיות שאליו חלמתי להגיע".

"מותר לנו להתאכזב האחד מהשני - אבל אסור לנו לכעוס האחד על השני", אמרת לי באומץ שלמדתי להעריך. "אנחנו לא צריכים לשכנע את עצמנו שמצאנו את האושר", ניסית להיות נאמן לעצמך ולמערכת הרגשות שלך, "אבל אנחנו חייבים לכבד האחד את השנייה" - הוספת באותה הנשימה.

"אנחנו חייבים לזכור שאף אחד מאתנו לא אשם בכך, ואין לנו שום זכות לכעוס האחד על השני על כך שהוא לא תואם את הציפיות שלנו. מובן שאם ביום מן הימים אחד מאתנו יחליט לקום וללכת הצעד הזה יהיה מובן, ואולי אפילו מתבקש - אבל כל עוד ואנחנו חיים ביחד אסור לנו לכעוס האחד על השנייה על כך שאנחנו מנפצים את הפנטזיות עליהן חלמנו בתקופת הבחרות", הוספת והדגשת בישירות שלא הייתה קלה לשנינו.

והיום, כשאני עומדת בערב יום כיפור, ורוצה לכתוב לך מכתב סליחה כנהוג בתפוצות ישראל, אני חושבת שאין לי על מה לבקש ממך סליחה. במשך עשרים שנה אנחנו מתקשים לתקשר בינינו ואנחנו מאוכזבים מאד האחד מהסגנון של השני. אנחנו בקושי מבינים את עולם הרגשות האחד של השני, ואם נהיה ישרים עם עצמנו כנראה שאם היינו חוזרים אחורה בזמן והיה לנו טיפה יותר אומץ, היינו גם קמים ומחפשים את האושר במקום אחר - אך לא נתנו לקושי להרוס את המידות הטובות שלנו, ולא עברנו משלב התסכול - לשלב של האשמת בן הזוג.

אני בקושי מרגישה אשתך, אבל אני מעריצה את היכולת שלך לחיות בתוך הקונפליקט הזה כל כך הרבה שנים ולהמשיך לשחק את המשחק הכואב הזה תוך שמירה על כללי משחק הוגנים ומכבדים. אני מעריצה את היכולת שלך לחיות בתוך המורכבות הזו, ולהמשיך ולחוות את הקושי והאכזבה ממני, ומצד שני להמשיך ולכבד אותי כפי שאתה מכבד.

אני יכולה להעריץ את היכולת שלך להיות מצד אחד מתוסכל וכאוב, ולהרגיש שהחמצת את ההזדמנות לחיות עם מישהי שמבינה אותך וחיה יחד אתך את החיים שלך, ובמקום זאת לחיות בבדידות עם מישהי כמוני שלא מתחברת לעולם הפנימי שלך וחיה חיים אחרים לחלוטין - ועדיין להתנהל באצילות, לא לכעוס עלי, לא להרים את הקול, ולחיות איתי במשך עשרים שנה בצורה מכובדת וראויה כל כך, תוך שאתה מנהל את הקונפליקט בצורה מושלמת.

אז מה יהיה הסוף של הסיפור שלנו? תרשה לי להמר על כך שהוא ימשיך באותה המתכונת. תרשה לי להאמין שאנשים שלא היה להם אומץ במשך עשרים שנה לפרק את החבילה - והם מסוגלים להיות מודעים למצב ולחיות בידידות סבירה ובהערכה במשך עשרים שנה - כנראה שימשיכו באותה התוכנית עד הקבר. כך שלא נותר לי אלא לאחל לעצמי שנמשיך לכבד האחד את השני למרות התסכול הנורא שלא כהה גם בחלוף עשרים שנה של סחיבת חיי הנישואין.

ואתה יודע מה? למרות שאנחנו לא מתאימים, ולמרות שאין בינינו כמעט שום מכנה משותף, יתכן שדווקא העובדה שהצלחנו לשמור על כבוד הדדי במשך כל כך הרבה שנים - יכולה להוות תחליף לזוגיות התקינה שכל אחד מאתנו מחזיק בדמיונו. יתכן שלמרות העובדה ששנינו בודדים מאד במערכת הנישואין הזאת - אנחנו שותפים למאמץ המשותף של סחיבת העגלה הצולעת הזו עם כמה שפחות פציעות - והמאמץ הזה לבדו מייצר איזושהי שותפות גורל שיכולה להיקרא 'נישואין' למרות התהום הפעורה בינינו.

ועוד משהו שאני חייבת להוסיף: אני לפעמים אכולת ייסורי מצפון על הדוגמה האישית השלילית שהילדים שלנו ראו בבית שלנו. במקום לראות זוגיות פוריה של אנשים איכותיים שמסוגלים לחוות חיבור אמיתי ועמוק, ולהתעניין באמת ובתמים האחד בחיי השני - הדוגמה האישית שהם קיבלו היא של זוג שנשארים ביחד רק כדי לא לפרק את הבית.

שאלתי את עצמי לא מעט האם מעלנו בתפקידנו כהורים - כשהעברנו להם מודל זוגי של שני אנשים בודדים שחיים בבית אחד משותף, במקום להציב להם מודל ראוי לחיי נישואין תקינים - אבל כשאני חושבת על המסר שכן העברנו להם אני קצת מצליחה להתנחם: לימדנו אותם להפריד בין התסכול האישי, הבדידות, הכאב המפלח והאכזבה הנוראית שיש לנו האחד מהשני - לבין האשמת בן הזוג בתסכול הזה.

לימדנו אותם לחיות עם תסכולים, להתמודד עם החלל הנורא ולא להאשים אחרים בכאב. יתכן שהלימוד החשוב הזה מפצה במעט על מה שלא לימדנו אותם, ולמרות שאני חוששת שהם ישחזרו ישחזרו את דפוס הקשר בינינו ויראו בו מודל שצריך לשכפל אותו גם לנישואין שלהם, אני מרשה לעצמי להתנחם מעט בעובדה שלפחות לימדנו אותנו להתמודד בצורה בריאה עם תסכול ועם חוסר הצלחה. ואת היכולת המופלאה הזו אני זוקפת לזכותך, ומעריכה אותך על כך.

שלך, כנראה לתמיד
אשתך המעריכה, ואולי יום אחד גם האוהבת

•

(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)