סוף סוף הגיע אלי. הוא נכנס בשפתיים קפוצות עם כלוב גדול של אוגר וילקוט על הגב. הוא לא היישיר מבט לאף אחד ולא רצה שום דבר. הראנו לו את המשחקים ונתנו לו להיות לבד ולהירגע. (כמו שכתבו בהוראות) אחרי כשעה הוא היה מאושש יותר והתעניין טיפ טיפה במה שקורה בבית. התאומים בני ה-6 די מהר הצליחו לשבור את החומה ולשחק ביחד.
בערב הפצרתי בו שנפרק את התיק ונניח הכל בארון. בחוסר חשק הוא הוציא מכנסיים מגולגלות, טרנינג אחד ועוד חולצת טריקו שגדולה עליו בכמה מידות. הייתי בהלם, חשבתי שאקנה לו כמה השלמות שיצטרך, ועוד אישה צדיקה ביקשה להשתתף בקנית נעליים. אבל לא ציפיתי שהילד יבוא בלי כלום.... אמרתי לאלי שבבוקר נצא לקניון לידינו ונקנה לו מה שצריך. הוא הביט בי במבט מעורב של חוסר אימון ושל התרגשות והלך לישון.
בבוקר כשירדתי למטבח הבנים שיחקו במכוניות כשדוד ראה אותי הגיע אלי ושאל בחשש את זוכרת מה הבטחת לי? אמרתי מיד בטח, אנחנו עוד מעט נתארגן ונלך לחנות. הוא היה מאושר. הצעתי גם לתאומים להצטרף לקניות אבל הם עיקמו את האף ואמרו מעצבן החנויות.
נסעתי לבד עם הילד המתוק, שום דבר לא הכין אותי להתרגשות העצומה שאפפה אותו כשנכנסנו לקניון, העיינים ברקו ולא שבעו מלהסתכל, הידיים רעדו מהתרגשות והרגשתי את הלב הפועם במהירות. נכנסנו לחנות הבגדים ואמרתי לו בא תגיד לי איזה סגנון אתה אוהב... הוא ענה מיד: הכל אני אוהב, כל הצבעים וכל הסגנונות, הייתי מרוגשת בעצמי מהתרגשותו.
בחרנו מכנסיים, חולצות, פיג'מות, תחתונים, גרביים ליום יום ושבת. ומעולם, מעולם לא היתה לי חווית קניות כל כך כייפית. הרצון שלי היה לתת לו כמה שיותר. הרגשת הסיפוק לנוכח התרגשות הילד היא בלתי נתנת לתיאור.... לא הייתי צריכה לעשות השוואה למה כל כך כיף לקנות לדוד וכל כך מעייף לקנות לילדים שלי, הילדים שלי מקבלים כמובן מאליו ותמיד תמיד צריכים גם כזה ועוד מההוא, ומשחק חדש שיצא לשוק, והצבע לא אוהבים ועוד ועוד. פתאום החוויה של ילד שהעיינים בורקות מאושר פשוט עשו לי אושר גדול יותר.
הגענו הביתה הוא רץ עם השקיות לארון וסידר הכל לפי נושאים במדף, אחרי שעה עלה לחדר להכין פיג'מה ותחתונים ללילה ואחרי חצי שעה עלה להחליט איזה בגד ילבש מחר.
למה כתבתי את כל זה? כי פתאום בתפילת שחרית נפל לי אסימון ענק שרק בשביל זה הייתי צריכה את אלי המתוק.
ניסיתי להתרכז ולהתפלל בשמונה עשרה, אבל בעיקר חיכיתי להגיע לשמע קולנו, ספת הפסיכולוג היומית שלי, התנקזות כל הבקשות, המשאלות, התחינות על הילדים, העבודה, הבריאות, הפרנסה ועל מה לא. ופתאום בעודי מסדרת בראש את הרשימה הלא נגמרת אני חושבת לעצמי שאני בדיוק כמו הילדים שלי. תמיד, תמיד רוצים יותר הרשימות שלהם לא נגמרות בדיוק כמו הרשימות שלי. כיף לי לתת להם כל יום כל היום? לא במיוחד. ולדוד כיף לתת? מאוד, מאוד.
אז כמו מי אני רוצה להיות? זנחתי את רשימת הבקשות והכנתי תוך כדי רשימת תודה ענקית על כל דבר דבר שיש לי. בלי בקשה אחת, ככה להודות באמיתי מכל הלב והנשמה כי יש לי המון על מה. סיימתי את התפילה בלי בקשה אישית אחת, אבל עם לב מלא תודה למלך העולם.
התחלתי לעבוד על הערכה אמיתית וכנה שלי על היש. לומר נשמת כל חי לא כסגולה ל.... אלא להתכוון לכל מילה שם באמת. תודה לה' ולשליחיו שפתחו לי את העיניים לראות כמה ברת מזל אני ועל כמה עלי להודות.
(כבר אמרנו שבזכות נשים צדקניות נגאל!)
]]>
הצגת כל התגובות