ישראל במלחמהישראל במלחמה
ראיון עם מ'- גננת מהמרכז

גננת בזמן מלחמה: איך מפנים לממ"ד 30 ילדות בדקה?

היא לא לוחמת תחת אש ולא עושה חסמי עורקים. היא בסך הכל- גננת. אבל במציאות הנוכחית גם לה יש מה לספר ולחדש. גם היא מתמודדת עם שלושים ילדות ששומעות וחוות והן גם צריכות להתפנות לממ"ד בעת אזעקה...  

טובה אור | כיכר השבת |
שגרת גן בצל מלחמה- זה אפשרי (צילום: שאטרסטוק)

להיות גננת בימים אלה- זה הרבה אחריות על הראש. היכן האזעקה תתפוס אותנו? איך נכניס את כל הילדות לממ"ד? איך מרגיעים את ההורים המודאגים ומה קורה כשרחלי החמודה מחליטה להיכנס מתחת השולחן בדיוק כשיש אזעקה?- על כל השאלות משיבה מ'- גננת מוכרת מהמרכז.

"אחרי החגים הגיע" נחתנו לשגרה שונה- תארי לי אותה מזווית של גננת?

כל שנה בסוף חג הסוכות יש לי מועקה. קשה לי הנחיתה. קשה לי החזרה לשגרה. אני מתחילה לחשוב על זה כבר בסוף החג. לא האמנתי כמה אני ארצה שגרה, כמה אני אצטער על שגרת החורף שהופרה. כבר ביום ראשון אחרי שמחת תורה, הרכזת התקשרה אליי שלא ברור מה יהיה ומתי יחזרו לשגרה, אז ממחר בבקשה להתחיל להקליט לילדות הודעות בטלפון. וואי, זה נפל עליי קשה. זה עורר בי את הזיכרונות של ימי הקורונה. אנשים אומרים לי: "מה הבעיה? למה הגננות כל היום מתלוננות? יותר קל להשאיר הודעות מאשר לעבוד כמזכירה ולמצוא פתרונות לילדים בבית". אני לא מתחרה על רמת הקושי, אבל להשאיר הודעות זה מסובך לי. קודם כל קשה להעביר מסר וריכוז בלי לראות את הבנות. הכל מתבסס אצלי על שאלות ותשובות. אני מרגישה טמבלית, כאילו אני מדברת לקירות. האמת, אם הייתי מדברת לקירות אז בסדר, אני חוששת שאני מדברת לכל המשפחה של הילדות, כולל האבות וזה מביך אותי. ברור לי שכשם שהבת שלי מסתובבת בבית כשהפלאפון על רמקול, כך עושות כל בנות ישראל החמודות.

בסוף חזרתם לגן, איך הבנות חזרו? הרגישו עליהן את המלחמה?

בסך הכל הופתעתי לטובה. הבנות שמחו לחזור, רובן היו שלוות וניחוחות. האמת, שמה שמשדרים בבית זה מה שעובר לילדות. אותן אימהות שהראו חרדה כשהן הביאו את הבנות ובדקו מאה פעמים את הממ"ד ושאלו אינספור שאלות מודאגות, הלחץ ניכר גם על הילדות. אני בטוחה שכשהן חוו אזעקה בבית, היה היסטריה ולחץ ולכן הן לחוצות. אבל גם הן לאט, לאט זרמו בשטח ושכחו מהבעיות. מה שכן, הילדות עם מושגים רבים ממה שקורה. לא יודעת אם הן מבינות לעומק, אבל הן מדברות הכל. במשחקי דמיון יש את כל ההווה: אזעקות, יירוטים, נפילות, ערבים, מלחמה. הן משתמשות במושגים הדבורים בפי המבוגרים. זה משעשע ואולי קצת עצוב. איזה דור זה? לפני שנתיים הופתעתי לשמוע ילדות מדברות על מסכות וקורונה ושתי מטר ומקדם הדבקה. ועכשיו עוד מושגים שלא חשבתי שילדים אמורים להכיר.

אזעקה! טעמתם מהמוצר הזה? היכן זה פגש אתכן ואיך התמודדתן?

זה היה באמצע זמן משחק חופשי. חלק מהבנות היו מרוכזות ליד פינת הבובות. חלקן ליד הספות וחלק בנו מגדל גבוה במגנטים. כמה שתרגלנו קודם עם הילדות את רגע האזעקה והמעבר לממ"ד וכמה שהסברנו להם מזה אזעקה ומזה ממ"ד ומה צריך לעשות בזמן אזעקה. זה תפס אותנו ואותן בלתי מוכנות. גייסתי את הקול הכי רגוע שאזרתי בתוכי ואמרתי באחריות: "ילדות, יש עכשיו אזעקה, אנחנו הולכות במהירות ובזהירות לממ"ד". כמה ילדות פרצו בבכי מבוהל. אני והסייעת עזרנו להן ללכת לממ"ד. כמעט כולן הלכו מעצמן אבל היו כמה 'מאתגרות':

הדס לא הסכימה בשום אופן לעזוב את הברז בפינת בובות כי היא כבר יום שלם מחכה לזה ולא רוצה שיתפסו לה… שירה והודיה הסתבכו זו בשערותיה של זו ולא הצליחו לתמרן. תמר אמרה שהיא לא נכנסת בשום אופן לממ"ד כי היא לא אוהבת להיות שם. ואת רחלי מצאתי מתחבאת מתחת השולחן, רועדת ומפוחדת. חשתי שדקת החסד נגמרת. בלית ברירה הסייעת סגרה את הדלת לפחות עם אלה שהצליחו להיכנס. אני נשארתי עם הילדות האחרות בחוץ. במתח ובחרדה. שמענו את הבום. את מבינה לבד שלא ניזוקנו. אם הייתה פגיעה בגן ילדים, כולם היו שומעים מזה. אבל יש לי את המתח לפעם הבאה. אני מבינה שזה לא בטוח אפשרי לפנות שלושים ילדות בדקה. כלומר, זה הגיוני, בתרגיל זה הצליח, אבל במציאות יכולים לקרוא כל מיני דברים.

דווקא הגננת בגן לידי הגננת סיפרה שהן הצליחו להיכנס כולן בזמן לממ"ד. הן בדיוק היו אסופות בריכוז והיא שמעה במעומעם את האזעקה. היא הכריזה בחגיגיות: "ועכשיו כולן הולכות לחדר פעילות- (זה הממד שלהן) עד שאני מוחאת שתי מחיאות". שם בחדר היא המשיכה את הפעילות והבנות אפילו לא הרגישו שקרה משהו. אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בזה, אבל זה רעיון מצוין. החלטתי גם לתרגל את זה כמשחק. כשאני מוחאת שלוש מחיאות כולן רצות ל"חדר משחק". אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בזה, אבל למדתי ממנה. בכל אופן ברור שיותר קל להעביר אותן לממ"ד כשהן אסופות, תוך כדי ריכוז. מצד שני, הן חייבות גם משחקים חופשיים. אני משתדלת לרכז את המשחקים באזור הממ"ד, לאט, לאט אני לומדת. זה מצב שאנו לא מורגלים אליו. אני בטוחה שאם תראייני גננת מעוטף עזה, היא תסביר לך איך אפשר לפנות 30 ילדות לממ"ד תוך חמש עשה שניות, לומדים. ומתפללים שה' ישמור אותנו.

הזכרת בתחילת הריאיון, את האימהות המודאגות. איך את מרגיעה אותן?

דבר ראשון השגרה מרגיעה אותן. הן שולחות את הילדות כל יום. לא כל האזור כאן יכול לשלוח את הילדים. לנו יש ממ"ד וזה חסד ברוך השם. אני מקבלת אותן בשמחה, בחיוך, ברוגע. מדברת על הדברים שבשגרה וזה מרגיע אותן. אחרי האזעקה התחיל מבול של טלפונים. מיד השארתי הודעה בקו: "אמרתי לאימהות שברוך השם כולנו בסדר, יצאנו מהממ"ד. הבנות יושבות רגועות ושותות מים". אחר כך האימהות הודו לי על ההודעה הזו.

להיות גננת זה עבודה עם הרבה אחריות- בעיקר בימים כאלה. איך את מתמודדת עם העול הזה?

אם הייתי סוחבת את כל העול על הגב שלי לא הייתי שורדת. אני בוטחת בהשם שהוא שומר על הילדות. הוא מתכנן הכל ובידיו הכל ולכן לא כל האחריות עליי. אני עושה את ההשתדלות שלי. נותנת לילדות את מה שהן צריכות. משתדלת להיות החוסן שלהן בימים האלה. לתווך להן נכון את המציאות. להיות ערנית אם מישהי במצוקה נפשית. משתדלת להשרות בגן רוגע ושמחה. נכון, יש בזה גם אחריות, אבל גם שליחות עצומה. אני שומעת בימים האלה על אנשים ולוחמים שחרפו נפשם להציל נפשות, על מתנדבי מד"א ואיחוד הצלה שהצילו חיים תחת אש. אני לא נקראתי כרגע להציל אנשים ממות, אבל אני מתפללת להשם שאת השליחות שלי לשמור על ילדיו הקטנים, אמלא נאמנה.

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית