זה קרה אתמול בארוחת צהריים, בדיוק ברגע שבו רק רציתי שהם יאכלו בשקט כדי שאוכל לשבת לדקה. עמדתי שם, מחלקת שוקו לכוסות, מנסה לדייק את המפלס של הנוזל כאילו אני במעבדה, ופתאום יוסי נעמד מול הכוס של אחיו וקבע בפסקנות: "אמא, לו הבאת יותר". ניסיתי להסביר שזה אותו דבר בדיוק, אפילו קירבתי את הכוסות אחת לשנייה, אבל אז הגיעה הפיתה עם הביצה וגם שם זה התחיל - "בביצה שלו יש יותר צהוב". הרגשתי את התשישות מטפסת לי בגרון: למה כל ביס הופך לחישוב מתמטי?
המרדף אחרי ה"פייר" שגומר לנו את הכוח
מצאתי את עצמי חיה עם "סרגל" ביד. קונה גרביים לאחד? חייבת לקנות לשני כדי שלא ירגיש מקופח. למישהו יש יום הולדת והוא מחלק ממתקים לחברים? האח עומד בצד עם עיניים כלות ודורש "גם לי", למרות שזה בכלל לא היום שלו. בתוך המרוץ הזה להיות "בסדר" עם כולם, הבנתי שאני מפספסת משהו עמוק: כשאני מנסה להיות שוויונית בכוח, אני בעצם אומרת להם - "אני לא רואה אתכם כפרטים, אני רואה אתכם כקבוצה שצריכה לקבל מנה אחידה".
המהפך: מהיום, אני לא נותנת שווה - אני נותנת מה שצריך
החלטתי לעצור את הסחרחרה הזו ולהסביר להם (ולעצמי) חוק חדש בבית: אצלנו לא מסתכלים בצלחת של השני, אלא בצלחת של עצמנו. הסברתי ליוסי: "חמוד שלי, אני לא מנסה להביא לכם אותו דבר. אני מנסה להביא לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך כדי שהוא ירגיש שאני רואה אותו". אם אחד רעב יותר - הוא יקבל פיתה גדולה יותר. אם לשני נקרעו הנעליים - הוא יקבל חדשות, וזה לא אומר שהשאר מקופחים. זה אומר שכשגם להם יחסר משהו, אני אהיה שם בשבילם בדיוק באותה מידה.
איך זה עובד בחיים האמיתיים? (הטיפים שמשנים את האווירה):
להחזיר את הכדור אליהם: כשמגיע הריב על "לו יש יותר שוקו", אני כבר לא מביאה סרגל. אני שואלת: "יוסי, אתה עדיין צמא? אתה רוצה עוד?". ברגע שהפוקוס עובר מהאח אל הצורך האישי שלו, האש נרגעת.
לחשל אותם למציאות: בחיים בחוץ לא הכל שוויוני. כשחבר מקבל מתנה, אנחנו לא מקבלים גם. כשאנחנו מלמדים אותם בבית שכל אחד מקבל בזמנו ובהתאם לצורך שלו, אנחנו מכינים אותם להיות אנשים בוגרים שלא עסוקים כל היום בהשוואות לאחרים, אלא בבנייה העצמית שלהם.
זמן אישי הוא לא בר חלוקה: הבנתי ש-10 דקות של הקשבה נקייה לילד אחד, בלי שאחיו יתפרץ, שוות יותר מכל חלוקה "שווה" של ממתקים. שם הוא מרגיש יחיד ומיוחד, בלי מתחרים.
תנו לכל אחד תפקיד: תנו לכל ילד להרגיש שהוא "המומחה" של הבית בתחום מסוים (האחראי על עריכת השולחן, זה שעוזר לסדר את הספרים). כשיש לכל אחד מקום ייחודי, אין סיבה להתחרות על אותו המקום של האח.
בסופו של דבר, הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא להיות מנהלת חשבונות. הילדים שלי לא מחפשים שוויון, הם מחפשים אישור - אישור לזה שהם קיימים בזכות עצמם, ולא רק כחלק מסט של כוסות שוקו.
אז בפעם הבאה שיוסי צועק "זה לא פייר", אני כבר לא רצה למטבח עם סרגל. אני מסתכלת לו בעיניים ואומרת: "נכון, זה באמת לא פייר. זה פשוט בדיוק מה שהוא היה צריך עכשיו. ומה אתה צריך כדי להרגיש שראיתי אותך?". ברגע שהנחתי את הסרגל, גיליתי שפתאום יש לי הרבה יותר מקום בלב, ומתברר שזה הדבר היחיד שהם באמת רצו שאחלק ביניהם - בלי הגבלה ובלי חשבונות.
0 תגובות