מלחמות השבת, הגירסה החילונית

כמו כולם, בהתחלה, נמשכה אחרי הרעיונות העמוקים, האידיאות, עולם חדש וקסום נגלה לפתע לפניה והזמין אותה להיכנס אל תוכו, לצלול לתהומות לא נודעים. גילתה פתאום תובנות חדשות, חשה, בפעם הראשונה בחייה טעם של התעלות ונמשכה אל השיעורים כמו צינור יניקה של צוללן במים עמוקים. שבועות חלפו, חודשים, לאט לאט הבשילה בתוכה התודעה כי יהדות אמיתית פירושה אורח חיים שחובק עולם. לא רק רעיונות מטאפיזיים, לא רק צחצוח המחשבה, אלא גם, ובעיקר עשייה. עשייה שמלווה אותך מרגע היקיצה בבוקר ועד לעצימת העיניים בחזרה. זה היה מפחיד, מאיים אפילו, אבל אסנת ידעה שאין לה ברירה. מי ששתה מבאר מים חיים כבר אינו יכול להרוות צמאונו במים דלוחים. היא התייעצה, במה כדאי להתחיל. איזה אצבע להכניס ראשונה למים הקפואים והמפחידים האלו. תתחילי עם שבת אמרו לה. שבת- מקור הברכה. נותנת את האור לכל השבוע, מעצימה את הכוחות ומשפיעה רק טוב. הזמינו אותה להתארח בבתים שומרי שבת. לטעום מן האור, להתענג על הניחוחות. ואסנת אכן, טעמה- וראתה. את הטוב הזה שאפה להביא אל ביתה, אל הכתלים בתוכם היא גרה.

בתחושה חגיגית נשרכה עם הפלטה הענקית לדירתה, משתאה מיכולת השכנוע של המוכרת שהסבירה לה שאם כבר, מוטב להשקיע בגדולה מכולן, הרי בטח תתחילי לארח עוד מעט והיכן תניחי את כל הסירים.. קנתה גם פמוטים חדשים, מפית קטנה, לחמניות. פרשה מפה לבנה על שולחן החדר, העמידה אגרטל עם פרחים חיים. סידרה את חפציה בקפידה ובציפייה דרוכה התבוננה בשעון המתקדם. נו...שתיכנס כבר..

והיא הגיעה... רכה, ומפוייסת נקשה בעדינות על חלון חדרה של אסנת. בהתרגשות בלתי מוסתרת ניגשה אל הנרות, הדליקה אותם, בירכה ברטט, ופקחה את עיניה, מתענגת על הקדושה, על האור הענוג שפשט בחדר. זימזמה מעט קבלת שבת, ניסתה לקרוא משהו אך מצאה את עצמה עומדת ליד החלון, מביטה אל השמיים הנצבעים בצבעים עזים לקראת החשיכה המוחלטת ושואפת את השבת אל קירבה.

היכן שהוא, בעיצומם של הרגעים הקסומים הללו נפתחה הדלת. אבא ואמא עמדו שם. "היי אוסנתי, קפצנו לביקור פתע, מה נשמע?" אמא סקרה את החדר במבטה וקלטה מייד את הנרות, את המפה. היא מיהרה אל המטבח ושם גילתה את הראייה המפלילה: שני סירים קטנים הצטנפו במרכזה של הפלטה הגדולה, מתכרבלים עד מחציתם בתוך מגבת רכה וחמימה...

אחר כך לא זכרה אסנת בדיוק מי אמר מה. אמא אמרה שהיא ממיטה בושות על המשפחה ואבא אמר שהיא ירדה מהפסים או אולי להיפך. שניהם נדהמו, כעסו מאד, ומאחורי כל המילים הקשות שהוטחו בחלל החדר הסתתרה פגיעה גדולה, עלבון צורב ופחד. איך אסנתי, איך את עושה לנו את זה..

כמה זמן הם היו שם? שעה, חצי שעה? כשנסגרה לבסוף הדלת צנחה אסנת על הספה כבדה וכואבת. למה ריבונו של עולם, למה דווקא היום? יותר מחודשיים הם כבר לא היו כאן... השלהבות שנראו לאסנת כאילו מאירות את החדר כולו התכנסו מבויישות אל תוך הפמוטים, הכל היה נראה עלוב כל כך, מגוחך. ריבונו של עולם, בכתה אל תוך הלילה, מה ביקשתי? מה רציתי? על מסיבה עמלתי, על רושם? רק להכניס את השבת אלי הביתה ביקשתי, את הקדושה, למה, למה, למה??...

...אלו הם חיינו, מהמורות ומוקשים ונפילות אורבים בכל פינה. וגם כשמנסים, ומתאמצים, ורוצים, כל כך רוצים לעשות את הטוב והישר, מאי שם מגיעה לה איזו רוח סערה והופכת את הכל על פנינו... ואין כל חדש תחת השמש: הן זה בדיוק התהליך שמתחיל אבינו אברהם בפרשה שלנו: בציווי ה' עוזב את ארצו ומולדתו. ומתוך אמונה גדולה, ובהכנעה שלימה צועד אל ארץ ישראל. וכשמגיע לשם מה? לא קבלת פנים ממלכתית, אף לא משלחת מצומצמת. אחד ויחיד מקביל שם את פניו- רעב. ולשם מה הדרך, ולשם מה המאמץ, ולשם מה כל הייסורים הנלווים אם טרם הגעתי וכבר אני נאלץ לרדת מצריימה?

- כותב ה"נתיבות שלום" זצ"ל: משל לשני עבדי מלך אשר להם מלאכה מכובדת והיא להדליק את המנורה בחדרו של המלך. פעם ביקש המלך לנסותם אם עושים הם את עבודתם מתוך אהבה, ושינה את תפקידם וציווה כי מעתה ינקו את האשפה. העבד האחד, שלא היתה בו אהבה למלך, נפל בליבו מאד, שכן הורידו אותו מתפקיד חשוב לשירות פחות כזה. אבל העבד השני שעבד מאהבה ולא ביקש תענוג ושררה לעצמו, אמר בליבו: מה לי עבדות זו או זו, העיקר הוא לעשות רצונו של המלך היות ויש לו כעת נחת רוח מעבודתי זאת.

וכשרואה המלך שהוא מקבל את ירידתו באהבה הריהו מעלה אותו מעתה בדרגה גבוהה עוד יותר, ותהיה לו הירידה לצורך עליה. וזהו כלל גדול בעבודת ה' . (תורת אבות עמ' קעז, קעט)

ולכל ה"אוסנתיות", אל יאוש, כי העיקר הוא שזוכים אנחנו לעשות רצונו של מלך ויש לו כעת נחת רוח מעבודתי זאת..

שבת שלום.