"ישנתי עם ידיים קשורות על חול ואבנים במנהרה, דחפו לי חתיכת עוגה קטנה פעם ביום"

"לא תומך ענק בכלי הזה של לשתף או של תקשורת בכללי, אבל לפעמים צפים דברים. ואם אפשר לקבל חשיפה - אז סלאמתק", הוא פתח.

אור הוסיף והקדים: "חיי אדם, החיים שלנו, זה דבר שאנחנו לפעמים לוקחים קצת כמובן מאליו, ואנחנו עושים שטויות וזה בסדר. מותר לנו "לשחק" עם החיים שלנו וזה הטבע וזה כיף. אסור לאנשים אחרים לשחק בחיים שלנו. וזה קורה. כבר יותר מדי ימים".

הוא המשיך: "ציר פילדלפי", "זה ימנע את ה-7.10 הבא", "ניצחון מוחלט" - לעומת חיי אדם? היה על האדמה של הארץ שלנו שואה, שאני בטוח שהגוף הצבאי למד ממנו ולא יהיה כזה שוב.

"כבר נקרע הלב מזה שכל יום נופלים חיילים ומזה שפה קרוב ממש כמה קילומטרים מאיפה שאני גר ישנם אזרחים של המדינה שלנו שמוחזקים בשבי. שבי. פתאום אחרי שכמעט שנה מדברים על זה כל יום, זה נשמע יותר סביר לאוזן, לא? קל לשבת על הספה ולדבר על החטופים בתור כותרת ולא בתור אנשים שעוברים שואה כבר כמעט שנה".

בשלב הזה הוסיף אור וסיפר: "אני הייתי שם. לחלק מכם אני בן זוג, בן, אח, קרוב משפחה, חבר מהבית, מהיציע ואולי סתם זרים או אולי דמויות ציבוריות שרק מחכות שילד אוהד הפועל יעלה משהו שיכול לשרת לכם את הצבא של העוקבים.

"אבל כשכולכם מסתכלים עליי אתם תשימו לב שאני בסדר. אני באמת מאמין שעכשיו, אחרי כבר כמעט 10 חודשים שהשתחררתי אני מרגיש יותר טוב. אבל הנה אני כרגע בתאילנד ושמתי את הצמיד של המסיבה קצת צמוד מידי, וכל מה שאני חושב עליו זה על הכמה ימים שבהם ישנתי עם ידיים קשורות מאחורי הגב, על החול והאבנים שם במנהרות, ועל הדרך שבה דחפו לי חתיכת עוגה קטנה פעם ביום, כדי שלא אמות מהר אלא לאט".

אור המשיך: "אתה לא יכול למנוע ממפלצות שם להתעלל בך כשאתה עם ידיים קשורות, ואיזה קל זה כשיש לך פצע ירי בבטן. אם בטעות עשיתי לכם לא נוח, ואולי גם קצת מטלטל, זה יעבור לכם עוד 5 דקות. אבל לי זה לא.

"החטופים ששם צריכים להתחיל לטפל בנפש שלהם ובגוף שלהם, המשפחות חייבות לראות כבר את היקרים להם מכל. בבקשה תשקלו לפני שאתם מגיבים למשפחות חטופים כי היקירים שלהם לא איתם וקשה להם. זה היה יכול להיות המשפחה שלכם. תחזירו אותם כבר הביתה, ואם אין לכם איך - אז בבקשה אל תעשו קשה למשפחות החטופים".