פרשת מציאת חלל באדמה ועגלה ערופה בה מסתיימת פרשת שופטים, ראויה ללימוד מעמיק, פרשה זו כוללת בתוכה כתב אישום חבוי, ולא אל העבריינים והרוצחים אלא אל גדולי האומה וודאי שלפשוטים שבעם.
נדמיין לעצמינו שתי עיירות חשובות הסמוכות זו לזו בעיר אחת מתגוררים הגאון מוילנא, רבי עקיבא אייגר, החתם סופר, ובעיר הסמוכה מתגוררים החפץ חיים, החזון איש, הבן איש חי, והנה נמצא אדם מת (חלל) ביער שבין שתי העיירות הללו, דורשת הגמרא על הפסוק "ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל" "ויצאו זקניך- מיוחדים שבזקניך אלו סנהדרין גדולה" נתאר לעצמינו את הגאון מוילנא, רבי עקיבא אייגר, החתם סופר, ועוד גדולים יוצאים ליער עם חבל גדול ומודדים איזה עיר הכי קרובה לחלל, לאחר המדידה עולה שהעיר של חפץ חיים, החזון איש, והבן איש חי , היא הקרובה לחלל, אומרת לנו התורה: "ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר ...." זקני העיר העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, ועכשיו נבין את קושית רש"י ביתר עוצמה "וכי עלתה על לב, שזקני בית דין (חפץ חיים, החזון איש, הבן איש חי) שופכי דמים הם" והתירוץ של רש"י "אלא , לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות, ובלא לויה"
אדם שיוצא לדרכו הוא עומד להתמודד עם מכשולי הדרך, ונכונים הדברים בכל האופנים, הן בדרך ממשית המוליכה ממקום למקום והן בדרך רוחנית ובמאורעות החיים, "דרך" זה מסלול בעל אתגרים, גדולים וקטנים שונים ומשונים, חז"ל מלמדים אותנו שעלינו ללוות אורח בחמימות ודאגה בצאתו לדרכו, הדאגה הזו זה הצידה לדרך הטובה ביותר שמעניקים לאדם, שיידע שדואגים לשלומו ומייחלים להצלחתו, עצם ידיעה זו מחזקת את האדם וממלא את תחושותיו בכל עת, תחושות אלו יבואו לידי ביטוי עת שיעמוד בהתמודדות ויצטרך כוח וחוזק נפשי להילחם מול האתגרים השונים הקשים יותר ופחות, המוטיבציה והידיעה שאיי שם בביתו או בכל מקום אחר מחכים וממתינים לבואו ומתפללים להצלחת דרכו, היא כוח עוצמתי שיניע את המערכת במלוא עוצמתה גם ואולי בעיקר ברגעים הקשים ביותר..
בימים אלו בהם רבבות בני תורה שבו להיכלי הישיבות, בתוך אותם המונים ניצבים להם נערים מיוחדים ונפלאים הזקוקים לתפילת הדרך מיוחדת שיצליחו בדרכם, נערים עם התמודדויות שונות ומגוונות בעיות אישיות וסביבתיות, טרגדיות אישיות, סיפורי חיים מצמררים, וגם סתם נערים חלשי אופי וחזקים הזקוקים לאותה תחושה שיש מי שחושב עליהם ויש מי שרוצה את הצלחתם, זה לא פריבילגיה או מותרות לדאוג לתחושתם זו, אומרת לנו התורה אם לא נדאג להם, לא נוכל בעת שיהפכו לחלל רוחני ח"ו , לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" , חובתנו מבעוד מועד לדאוג להם, לתת להם את התחושה שהם אהובים ויקרים, ובעיקר רצויים, כי זה הכוח שיסייע בידם לעלות במסילה הנכונה.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- ישיבת ההסדר החרדית חיספין