"משנכנס אדר מרבים בשמחה", בחודש אדר אנחנו שמחים, אנחנו צוחקים.
מתי אנחנו צוחקים? תחשבו על זה קצת, אנחנו צוחקים כאשר יש שבירה של הרצף ההגיוני הצפוי.
למשל תינוק קטן, איך אנחנו מצחיקים אותו?
אנחנו מסתירים את הפנים, שואלים אותו: 'איפה אבא? איפה אבא? הנה אבא' והתינוק צוחק.
קרה פה משהו לא צפוי מבחינת התינוק, הוא ראה את גב כף היד וזה בבת אחת השתנה.
צחוק, דורשים חז"ל, זה צירוף של שתי מילים "צא מהחוק", תשבור את המסגרת הקיימת.
וכאן יש שני סוגי צחוק:
יש צחוק שהאדם שובר את המסגרת הקיימת, אבל לא בונה שום דבר אחר במקומו. את הדבר הזה חז"ל מכנים במילה ליצנות, זִלְזוּל ציניות.
אבל יש צחוק אחר, אתה שובר, את שוברת, את המסגרת הקיימת.
לא בגלל שאנחנו מְזַלְזְלִים, אלא בגלל שאנחנו מְבִינִים, שיש משהו עמוק גדול יותר מאשר החוק הקיים.
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, כך נאמר בספר משלי, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן - כאשר יש עוז ויש הדר אנחנו צוחקים ליום אחרון, צוחקים ליום המוות, לא בגלל שאנחנו מְזַלְזְלִים במוות - אלא בגלל שאנחנו מבינים שיש נצח, שהוא בהרבה יותר גדול גם מהמוות.
גם במצב שבו אנחנו נמצאים היום, יש שתי אפשרויות להתמודד, שתי אפשרויות לצחוק:
יש כאלה שהדרך שלהם להתמודד עם הקושי, עם החוק, עם המסגרת הלוחצת - זה לזלזל, זה לשבור, לא להקפיד על ההוראות, להיכנס לעולמות הֲזוּיִים של קוֹנְסְפִּירַצְיוֹת ופחדים...
ויש דרך אחרת, הצחוק של רבי עקיבא, רבי עקיבא מספרים חז"ל כשהיה חורבן אחרי חורבן בית המקדש הוא מסתובב באזור בית המקדש ורואה יחד עם חכמים שועל שיצא מבית קדשי הקדשים.
כל החכמים בוכים - ורבי עקיבא צוחק.
שאלו אותו חכמים על מה אתה צוחק? אמר להם מקום שהתקיימה בו הנבואה שועלים הלכו בו מבית וקדשי הקודשים, גם תתקים הנבואה עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים - זה הצחוק של רבי עקיבא!
אדם שמסתכל על הדברים בפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה, פועל בדיוק מה שצריך בתקופה הזו, עִנְיָינִי, מקפיד על ההוראות, נכנס לתוך המציאות עם כל הקשיים שבה, אבל כל הזמן שומר על אוֹפְּטִימִיּוּת.
הוא יודע, כמו שרבי עקיבא יודע ככה גם אנחנו יודעים - עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, אנחנו עוד נעבור את זה ונראה ימים טובים מאלה.