עת לאהוב: אני מאשים // הרב מנחם ישראלי

צער אין סופי ממלא את חלל הלב, ובה בעת מתמלא הלב אהבה. אפשר לראות בכל זווית ופינה במרחב ההלוויה, מלא אנשים מחבקים זה את זה.

חשבתי לעצמי, מה המשמעות של החיבוק בשעה קשה זו?

אפשר לנתח זאת מהרבה זוויות, אבל אינני פסיכולוג, הדבר הפשוט שעולה הוא: אחרי אסון כזה פוחדים לאבד את היקרים לנו, רוצים אותם קרוב קרוב אל הלב, רוצים להיות ביחד.

בימים כתיקונם, שגרת החיים מטילה על הלב לחצים והפרעות לאהבה (דוחק כלכלי, מרוץ אחרי הכסף, או שאר התענוגות). ברגע שמגיע אסון כל כך כבד, הלב נשבר, האהבה מתפרצת מאליה.

זה הזמן: "עת לאהוב".

אנחנו עם ישראל, חטפנו מכה קשה וכואבת, ועכשיו האהבה פורצת

הייתי שם בלוויה, לא הכרתי אף אחד. לקחתי איתי תפילין, מן הסתם ירצו כמה וכמה להניחם.

הנחתי את התפילין על שולחן, ונעמדתי כמו כולם לשמוע את סיפור חייו וגבורתו של אביב היקר הי"ד.

כולם היו שם, היו שם תושבי כפר עזה, היו שם חברים מהצבא, מהעבודה. היו שם אנשי זק"א. אפילו הזמרים חנן בן ארי ועברי לידר היו שם.

אביב היה אדם נחמד ומצחיק, חוש הומור בלי גבול, איש מלא אהבה לכל אדם. אבא נהדר, איש משפחה ואיש שיחה. חבר מתנחל עלה להספיד את אביב (למרות שהמתנחלים הם מן הצד השני של המפה הפוליטית).

הייתי שם, עמדתי והצטערתי. כאבתי את כאבו של עם ישראל בכלל, ואת כאבם הבלתי נתפס של תושבי כפר עזה בפרט.

ההלוויה הסתיימה.

אנשים הלכו להניח זרים, חלק מהקהל מתחיל להתפזר.

כמה אנשים (בעיקר חיילים) ניגשו להניח תפילין, ואז והרגשתי עיניים ננעצות בי, אישה מבוגרת מתקרבת ואומרת בלעג: אפשר להניח תפילין? איש מבוגר אחר אומר לי: האנרגיות שלך לא טובות כאן. לקחתי את התפילין והלכתי לפינה אחרת, ושוב אומר לי איש מבוגר אחר: מה אתה עושה פה? אני מציע לו באדיבות תפילין. אבל הוא אומר לי בחדות: אתה לא רצוי כאן. מתוך צער ותסכול אמרתי לו: למה? "אנשים אחים אנחנו". האיש מתעקש: אנחנו לא אחים. אני: אבל האבות שלנו הם אותם אבות "אברהם יצחק יעקב". האיש התעקש: אולי. אבל אנחנו לא אחים.

התמלאתי צער ורחמים, איך? למה? מה? לשוני דבקה לחיכי מרוב צער ותסכול.

אמרתי לו: אני ממש מצטער לשמוע את דבריך, אני אוהב אותך.

וההוא ענה בפסקנות: גם אני אוהב אותך, ואוהב אותך יותר אם תלך מפה.

הלכתי. עם חור ענק בלב.

לפי דעתי, זה ממש קומץ של אנשים שלא מצליחים להדוף את הקיטוב מתוך תוכם. אינני יודע אם הם תושבי כפר עזה או מקום אחר.

אבל אבל אבל, גם אם זה אנשים בודדים:

השאלה צועקת לשמים:

מה עשו לנו? מה עשו לעם שלנו?

האויב צמא הדם רוצח בנו ללא רחם, האויב לא מבדיל בין דם לדם, כולנו נמצאים באותה כוונת של האויב הרצחני. ועדיין אין לנו את האומץ לחבק ולאהוב?

איך קרה לנו האסון הזה? האויב בשער, ואנחנו מסוכסכים? האויב כבר בתוך הבית, שוחט ללא רחם, ואנחנו עדיין מפולגים ומחוסרי אהבה?

למה? למה?

מי הוא זה האחראי לכל פשע השנאה הנוראית הזו?

אני עדיין מלא צער, מלא רחמים על האנשים הללו.

אני לא שופט אותם, חלילה. אני חש את כאבם, ואני מבין:

אין להם כלים נפשיים ושכליים לאהוב את השונה, כי הם פשוט לא למדו. בעידן של היום, כלי הלמידה המרכזיים לתרבות ולחבר'ה זו התקשורת, היא נמצאת בכל בית ומקרינה לנו תמונות מילים שירים ופרסומות מן הגורן ומן היקב, והיא היא - התקשורת - האכילה אותנו בשנה האחרונה "גחלי רתמים".

בטוח אני, האבק ישקע, ואנחנו נלמד לאהוב.

אמרו חכמינו: "אין אדם נתפס בשעת צערו".

אני לא מאשים את האנשים הפרטיים, לא לא לא. אין להם כלים לאהוב, בטח לא כעת בשעת משבר נוראי.

אבל כן. אני מאשים את יושבי האולפנים שגם בשעה קשה זו טרם למדו (לפחות חלקם) שיש להם תפקיד, אם תרצו: "שליחות".

תפקידכם לחבר את חלקי העם שלנו ולא לקטב ולפלג. די. נמאס.

"כוחנו באחדותנו", הרוב המכריע של העם מבין זאת, ולכן כולנו מלאי תקווה וביטחון שבעז"ה ננצח.

*

המלמד הגדול והדגול, רש"י, מלמדנו בפרשת שופטים (כ.ג.): כדאית היא אמירת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ואפילו אין לנו זכות אלא מצות "שמע ישראל" בזכותה ננצח במלחמה (חשוב מאוד לומר פעמיים בכל יום - פעם בלילה ופעם בבוקר - בדגש על ילדים, ואפילו שאינם יודעים לדבר, לומר איתם "שמע ישראל").

ה' אחד.

ה' אחד, אוהב אחדות.

כשאנחנו ביחד, באחדות, ה' אחד איתנו.

וכשהוא איתנו, מי יכול עלינו?

רוב מכריע של העם מבין זאת, אבל אנחנו לא מוותרים ולא עושים הנחות לאף אחד. עלינו לתור ולחפש אחרי הבודדים שעדיין לא הפנימו זאת, ללמד אותם לאהוב.

כי עכשיו "עת לאהוב".